יו"ט שני של גלויות
לכבוד הרב ערוסי שבוע טוב, ראיתי באחד האחרונים (כך לפחות מונח בזכרוני) שסובר שלשיטת הרמב"ם והשו"ע אין התייחסות לבן חו"ל השוהה בא"י ו/או בן א"י השוהה בחו"ל בחג לעניין יו"ט שני, אלא רק התייחסות לבני מקום, ושעיקר המנהגים כיום הם על בסיס ספקות שהעלו האחרונים. לאור זאת יש לעיין אם חיוב יו"ט שני הוא חיוב מקום (כלומר, מי ששוהה בחו"ל - בין אם זהו מקומו, בין אם לאו) או חיוב אדם (בן חו"ל חייב בכל מקום ובן א"י פטור גם בחו"ל).
א. מה מקובל לראות כשיטת הרמב"ם בנידון, וכיצד ראוי שינהג בן חו"ל בא"י או בן א"י בחו"ל?
ב. מה דינו של 'עולה' חדש. האם כיון שמנהג אבותיו היה לנהוג יו"ט שני, הוא צריך להמשיך בכך אפילו בא"י או שי"ל שמנהגם כך היה רק בחו"ל? (כנ"ל גם לגבי בן א"י שעבר להתגורר בחו"ל).
ג. איך יתכן שסוגיא כה משמעותית אינה ברורה ומתעוררת רק בדורות האחרונים? בברכת חג שמח אפרים
אין בדברי רבינו דין ההולך ממקום למקום לגבי יו"ט שני של גלויות. אבל יש בדברי רבינו דין ההולך ממקום שנהגו במנהג מסוים, והוא הלך למקום שנהגו מנהג אחר, כגון מנהג עשיית מלאכה בערב פסח או אי עשייה. ולענ"ד אין דבר זה במקרה, והוא אומר דרשני, שהרי דין ההולך ממקום למקום לגבי יו"ט שני יותר שכיח, והוא מזמן המשנה והתלמוד, ומדוע במשנה ובתלמוד לא נתבארו דינים אלו. בעוד שהתייחסו לדין ההולך מקום למקום, שיש ביניהם הבדלי מנהגים, גם לגבי מאכלות אסורות. והתשובה לכך, שהמנהגים המקומיים לגבי איסור מלאכה, או מאכלות אסורות, הם הקרקפת דגורה, ולכן נותנים חומרי מקום שיצא ממנו וחומרי מקום שהלך אליו. והדין משתנה אם הוא הולך ממקום למקום לצמיתות, או באורח זמני. לא כן דין יו"ט שני הוא לא תלוי בקרקפתה דגורה, אלא במקום בלבד. דהיינו, כל הנמצא במקום שאליו לא הגיעו השלוחים של קידוש החידוש, נוהג באותו מקום יו"ט שני. ולא משנה, אם הגיע לאותו מקום באופן זמני או קבוע. וזוהי שיטת רבינו, לפי ענ"ד. ולפי שיטה זו כל החילוקים והחילוקי חילוקים שחילקו האחרונים בדין יו"ט שני, שאין להם זכר לא במשנה ולא בתלמוד, ולא בדברי רבינו, הם אינם רלבנטיים כלל.