בעוונותינו הרבים, בכל דור יש בני זוג שמקיימים חיי אישות, רק כבעילות זנות, שלא מתוך מגמה לנישואין. כשהבעילות הן זנות, אין מחויבות בין בני הזוג, והם יכולים להיפרד בלי גט, כל אימת שירצו. גם אם נולדו להם ילדים. ולכן נקבע בהלכה, שאם בני הזוג רוצים בקשר נישואין מחייב, על האיש לומר לאישה שהוא מקדש אותה בביאה כדת משה וישראל, ובני הזוג ייכנסו לייחוד בפני העדים. כמובן שהעדים רואים רק את כניסת בני הזוג לחדר ייחוד ולא יותר. כי הם עדי ייחוד. הם עדם ביאה, כי ההנחה היא שאם התייחדו לצורך ביאה, הם אכן קיימו את הביאה. אולם ברבות הדורות, כשהדורות הפכו להיות פרוצים ולא צנועים, אסרו חז"ל על האיש לקדש את האישה ע"י ביאה, ונידו והענישו מי שמקדש בביאה. ולכן נשארה הדרך הנפוצה לקדש אישה בפני שני עדים, בכסף או בשווה כסף, כגון טבעת.