עלינו לדעת, שאין אפשרות שפוסק הלכה יאמץ לו שיטה אחת ויפסוק על פיה. שהרי בזמן שהסנהדרין קיימת כל השיטות מובאות בפני הסנהדרין, ושם מוכרעת ההלכה לכל בית ישראל. ובזמן שאין סנהדרין (מהרה תתחדש), על הפוסק ללון לעמקה של ההלכה ולהכריע בין השיטות, לפי ראיות מוצקות מן התלמוד. היה ואין בכוחו להכריע, ואינו ידוע היאך ההלכה, עליו להכריע בספק של תורה, לחומרה, ובספק דרבנן לקולא. רמב"ם, ממרים, פרק
א. ואם אדם ינהג לפי שיטה אחת, אפשר שינהג לקולא בספק תורה. ודבר זה לא ייתכן. ואם כן, כאן השואל ישאל, כיצד זה נהגו, בתחילה, בני עדות המזרח, לפסוק הלכה כמו הרי"ף, ומאוחר יותר כמוה רמב"ם, ומאוחר יותר כמו מהר"י קארו, ולאחר השו"ע, החלו האשכנזים להתלכד סביב הרמ"א ולפסוק כמותו, והרי עלינו להכריע בין שיטות הפוסקים, ואם אין אנו יכולים להכריע ביניהם, עלינו לפסוק בספק תורה לחומרא, ובספק דרבנן לקולא. התשובה לכך היא, שיש להבחין בין מורה הוראה ובין תלמיד. הכלל הנ"ל חל רק על מורה הוראה, לא על תלמיד. תלמיד, שאינו יודע להורות הלכה, עושה כל מה שרבו מלמדו. ולכן המליצו חז"ל, עשה לך רב והסתלק מן הספקות. והנה יהדות המזרח בתקופה שלאחר התלמוד, בגלל שאיבדנו את הסנהדרין, וכן נחלשו לימודי התורה, הן ברמת דרכי ההוראה והן בהיקף הלומדים, כפי שרבינו תיאר בהקדמתו לפיהמ"ש ובהקדמתו למשנה תורה, התחילו ללמדו קיצור התלמוד מספר ההלכות של הרי"ף, וזה היה הספר העיקרי שלהם. והרי"ף היה רבם. והם תלמידיו. לכן פסקו כהרי"ף. ומורת היה להם לפסוק כמותו לכל דבר, כי התלמיד אינו מורה הוראה, ואינו מכיר שיטות, ואין לו יכולת להכריע בין השיטות מכח ראיות תלמודיות, ולכן אין לו אלא מה שרבו מלמדו. וכך כשהופיע הרמב"ם, ורבים רבים ברחבי העולם למדו רק או בעיקר בספריו, משנה תורה להרמב"ם, הוא היה רבם, והם תלמידיו, וזהו המצב אצל יהודי תימן (בימינו, לא כולם), שלומדים בספריו. והוא רבם. והם תלמידיו. ואינם יכולים להורות שום הוראה, הרי שעליהם לנהוג כפי דבריו לכל דבריו. וכך כשהתפשט השו"ע, היכן שהתפשט, הוא רבם, והקוראים בו הם תלמידיו. ואין זה מדין מורתש אבות, כי אין מדובר במנהגים, אלא בעיקרון של רב ותלמיד (חזו"א). לא שתלמיד אסור לחלוק על רבו, אבל תלמיד שחולק על רבו הוא תלמיד. שהוא ראוי להוראה. בעוד שאנו מתייחסים לבני אדם שהוגים בספרי הלכות, הרי"ף, הרמב"ם והשו"ע. שאין להם שום יכולת עיונית ולימודית לחלוק על רבם, או להכריע בין השיטות. ולכן תלמידים כאלה נוהגים כסבם, לכל דבר ועיקר. מכאן, שבעהי"ת, כשייבנה במהרה ביהמ"ק, יצטרכו לדעת פרטי פרטים הלכתיים בדיני המקדש והקרבנות, ובדיני טהרות, שהם כרוכות עם המקדש וקדשיו. וכשתתחדש הסנהדרין וידונו לפי דין תורה, לא יהיה להם לישראל שום ספר שמסדיר הלכות המקדש והקרבנות והטהרות, והסנהדרין, רק הרמב"ם, ויעסוק בו ויפסקו כמותו, כתלמידים שלומדים ההלכה ויודעים אותה רק מרבם. ולאור דברים הנ"ל, אם נסיבות העתים גרמו לאדם שאמון על השו"ע להתחבר עם הרמב"ם, וכן ההיפך, כל עוד זהו רבו, אין לתלמיד אלא דברי רבו. וה' יאיר עינינו במאור תורתו, וישלח לנו מורה צדק במהרה.