כתב רבינו, תפילה, ה, יד: "מנהג פשוט שאין נפילת אפים בשבתות ובמועדות ולא בר"ה ולא בר"ח וחנוכה ופורים ולא במנחה של ע"ש ויו"ט ולא בערבית שבכל יום". ומורנו הרב יוסף קאפח העיר שם בהערה מט, כתוב, שבכל סידורי תימן העתיקים מצוינים רק הימים הללו שאין בהם נפילת אפים, ושאר כל ימות השנה נופלים על פניהם, ושכך אנו נוהגים. ובהמשך ההערה כתב והרי אך בשבתות וימים טובים אינו אלא מנהג שלא לפול על פניהם, לפיכך לא ראו קדמונינו להוסיף על מה שמנה רבנו. אולם בהשפעת השו"ע נהגו, שאפילו במקום שיש חתן לא ליפול על פניהם, עיין שתילי זיתים, על השו"ע, או"ח, קלא, ד, שמהר"ד משרקי הביא גם הגהת הרמ"א ולא עוד בסי"ק יא יצא לחלוק עליו. שהרמ"א בדעה שרק ביום החופה אין אומרים תחנון במקום שיש חתן, אלא מיום החופה בכל שבעה, בנישואין ראשונים. ובשלושה ימים בנישואים שניים של החתן והכלה.
2. רק אחרי שהחופה נערכה אז אין אומרים תחנון במקום שיש חתן, לא לפני החופה. ואין זה משנה מתי החופה נערכה ביום, או אחרי השקיעה, לפני החופה נופלים על פניהם.
3. החתן ביום חופתו היה מבקש סליחה מאביו ואמו לפני החופה.
4. ראה ספר "הליכות תימן" המנהגים וההנהגות במאמר החתונה וחגיגותיה.