ראשית, עליך לדייק, אין מדובר ב"תפילה אחת בקול" כדבריך, אלא בתפילה אחת, שבה כל מתפלל מתפלל בלחש (כעיקר הדין) מילה במילה עם הש"ץ, שהוא היחיד המתפלל בקול רם (שלא כעיקר הדין) כדי להוציא את מי שאינו יודע (כתקנת חז"ל). ושיטה זו כבר החלה בימי התנאים בר"ה בתפילת מוסף כמובא במשנה במסכת ר"ה, בגלל אורך התפילה ובגלל שבאותה תקופה היו מתפללים בעל פה. לצערי, אין לי פנאי להפנותך אותך למקורות, אך תקנת רבינו להתפלל תפילה אחת כמתואר לעיל, בגלל שהיו מדברים בחזרת הש"ץ כעדות רבינו (ואין לך עדות גדולה מזו, ואין גם חולק על עדות זו), וכפי שעינינו רואות ולא זר, בימינו, ואפילו בישיבות, שתלמידיהן מדקדקים קלה כבחמורה, ותקנת רבינו נזכרה בשו"ת שלו. עיין בשו"ת פאר הדור, בהערות ותמצא מקורות שדנים בעניין זה. אולם, אם כוונתך לחפש תנא המסייע, די לך במציאות שנזכרה בשו"ע, לעניין תפילת מנחה, כשאין פנאי שיש מתפללים רק שלוש ראשונות בקול בגלל הקדושה, ואח"כ כל אחד מתפלל בלחש. ויש ההיפך תחילה בלחש, ואח"כ שלוש ראשונות בקול. ועיין שו"ת פעולת צדיק ח"א, סימנים מט וקו"ז שהוכיח שיש, לרב מהרלב"ח, ולרדב"ז, ולפי הדבר הטוב היתר ברא לנהוג כהרמב"ם תפילה אחת לחש של כל הציבור וקול רם של הש"ץ, בו זמנית. שאז הדבר נכון לפי הנגלה ולפי הנסתר, וכי מנהגי אשכנז וספרד הנ"ל בעניין שלוש ברכות בקול, הם בגלל שנהגו במקומותיהם כך, אבל עדיף כמנהג תימן, לפי הרמב"ם, ואפילו לפי גדולי הפוסקים הנ"ל.