א. כשהמשקה בפיו, אינו יכול להוציאו בחזרה, או לדחקו לשולי פיו, כמו אוכל מוצק, כי אם יוציאו יימאס ויישחת. ואינו יכול להשאירו בפיו, שמא יסתכן, כי אפשר שהמשקה יחלחל ויחדור לקנה הנשימה. ולכן בולעו, ואינו מברך שמא יסתכן. כי שמא יקדים קנה לושט. ויברך רק ברכה אחרונה. הואיל ואין היתר לברך ברכת הנהנין אחר שכבר גמר ליהנות. כי מדובר שאין לו עוד מאותו משקה. ונראה, שאם היתה בפיו כמות קטנה של משקה, באופן שיכול להשהותה בפיו מבלי שיסתכן, ויהרהר ברכה בלבו, שיעשה כן, כי שעת הדוחק כדיעבד דמי. והגר"ע יוסף פסק כן, ללא חילוק. עיין ילקוט יוסף, כרך ג, על שו"ע, קעב, א.
ב. אם זוהי ארוחת בוקר שלו, לפי רבינו, יטול ויברך המוציא בברכת המזון.