1. אכן כן. אין חז"ל בתקנותיהם או בגזרותיהם מכבידים על הציבור, ולכן הם תיקנו וגזר רק למצבים של ודאי ולא למצבים של ספק. וכך בעניין ההפלגה בנהרות שכל האיסור הוא מדרבנן, וכשיש ספק מיותר. לא כן כשיש איסור תורה, ויש מצב שבו יש ספק באותו איסור תורה. י"א שהתורה היא שהורתה לנו לנהוג לחומרה, כי התורה אסרה גם למצב של ספק. וי"א (רבינו), שחכמים הם שהחמירו לנהוג בחומרה כשיש ספק תורה, ואין זה דומה לגזירה מפני איסור ספציפי של תורה, כי מדובר בכלל לגבי כל הספקות של איסורי תורה. ולכן יש מקום להחמיר, כדי לשמור על קיום התורה, שלא יזלזלו בה.
ב. זהו איסור תורה כפסקו של הנו"ב, ואשר אם למחות בחזקה הדבר תלוי במי מדובר, אם מדובר בירא ה' דעתן, שמסבירים לו והוא מבין ומקבל, יש להוכיחו, פעם ראשונה ושנייה. ואפילו בחזקה כדי לסייעו להכניע יצרו. אולם אם מדובר בבור ועם הארץ, או בעקשן, שגם אם נוכיחו בחזקה לא יועיל, ואולי רק יזיק ע"י שיוסיף ויעשה העבירה בהפגנתיות, ויחליש את האחרים, מוטב שלא למחות בחזקה.
3. יש חשיבות גדולה ביותר שהתורה ניתנה גם בכתב וגם בע"פ, הן לשם הדיוק של הפרשנות והעברת המסורת שבע"פ בדרך מדוקדקת ורק ע"י חכמי ישראל הנבונים והנאמנים. ומשנה תורה שנכתב ע"י רבינו רק לאחר שר"י הנשיא כתב המשנה (תושבע"פ) מדין עת לעשות לה'.
4. שוקדים על הוצאתו.