לכבוד מארי רצון ערוסי הלוי שליט"א, הלכות ברכות פרק ו הלכה ד: כל את המלח, צריך נטילת ידיים באחרונה -- שמא יש בו מלח סדומית או מלח שטבעו כטבע מלח סדומית, ויעביר ידיו על עיניו וייסמה; מפני זה חייבין ליטול ידיים בסוף כל סעודה, מפני המלח. ובמחנה, פטורין מנטילת ידיים בתחילה, מפני שהן טרודין במלחמה; וחייבין באחרונה, מפני הסכנה. (http://www.mechon-mamre.org/i/2506.htm) לפי עניות דעתי בהלכה הזאת פוסק רבינו שעצם העובדה שמישהו בא במגע עם מאכל מלוח - בלי להתייחס לכמות המלח המעורב בו - מחייבת אותו ליטול ידיו בתום אכילתו. האם כך יש להבין את התייחסות חז"ל לאפשרות שבאנו במגע עם מלח סדומית? בברכת התורה, אליעזר