בגמרא, סנהדרין, קא, א, הביאו בראייתא לפיה, הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר, והקורא פסוק בבית המשתאות, בלא זמנו, מביא רעה לעולם, מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפניו, ריבונו של עולם עשאוני בניך ככנור שמנגנים בו לצים. ופירש"י, שם: "שקורא בנגינה אחרת שאינו נקוד בה, ועושה אותה כמין שר, אע"פ שמשיר השירים הוא ועיקרו שיר, אסור לעשותו כמין שיר, אלא בקריאתו". ומשמע שדוקא שיר השירים שיש לו ניקוד וטעמים, והמזמר שר פסוק משיר השירים בטעמים אחרים ובנעימות אחרות, בבית משתאות, הרי עשה אותו פסוק כמין זמר לשמחת משתאות ויש בזה ביזוי. ולפי זה גם פסוק מתהלים, כמו אודך כי עניתני וכיו"ב, אם ישוררו אותו במשתאות, שדבר מגונה הוא, אבל בהגהות יעב"ץ על סנהדרין, שם, משמע שדווקא פסוק שיר השירים אם שר אותו כשיר עגבים וחשקים. מכל מקום מן הגמרא משמע שדווקא במשתאות, אבל בשמחת מצווה - מותר. ולגבי דברים מתורה שבעל פה, כמו מאמרים ממשנה אבות, אם אין אני לי, על שלושה דברים העולם עומד, ועוד, מאחר ואלו אינם פסוקים ואין להם טעמים, ויש בהם דברי חכמים או שבח לה', הרי הם בכלל מה שהרמב"ם, תעניות, ה, יד, כתב: וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תושבחות, או שיר של הודאות לאיל וכיוצא בהן על היין". וכתב הגה"מ שם ס"ק ב, על מה שכתב הרמב"ם, שם, שגזרו שלא לנגן בכלי שיר, שרש"י פירש, לשורר בבתי המשתאות, אמנם לשמח חתן וכלה, שהוא שיר של מצווה - מותר. ועוד כתב הגה"מ, שם, ס"ק ו, בעניין ההיתר לשיר שיר הודאות, שכ"כ האלפסי בשם הגאון בשרי, ולא אסר אלא שיר של אהבת אדם, שבח אדם וכיוצא בזה". וכתב המ"ב, שו"ע, או"ח, תקס, ס"ק יד: "דברי תושבחות כתב בליקוטי מהרי"ל, שלא כדין הוא שמושרין בתשה, אודך כי עניתני, וכה"ג לשמחת מריעות. כי אז התורה חוגרת שק ואומרת עשאוני בניך כענין זמר (סנהדרין, קא, ע"ש). אך בביהכ"נ לרגלים, מצווה לזמר". עכ"ל. ואע"פ שהרמב"ם לא זכר הברייתא שהובאה בסנהדרין, שם, והובאה גם בתוספתא על סנהדרין פי"ב, החמירו על עצמם, ולא ניגנו בכלי שיר כלל, ולא זימרו בפסוקים כלל רק בפיוטי קודש בלבד.