מחד גיסא - הרב כתב בתשובות שיין עם סוכר אינו כשר לקידוש ול4 כוסות (קישור א למטה) ואף הרב קאפח פסל סוכר הבא מענבים (קישור ב). מאידך - הרב פסק שברכתו של יין עם תוספת סוכר היא בורא פרי הגפן (קישור ג). מהו המקור להלכה שאין יוצאים ידי חובת קידוש (ו4 כוסות) ביין שהוסף לו סוכר?
תודה רבה א - http://moreshet.co.il/web/shut/print.asp?id=52946 ב - http://moreshet.co.il/web/shut/print.asp?id=48894 ג - http://moreshet.co.il/web/shut/print.asp?id=69507
בהלכות שבת, כט, יד, רבינו כתב שאין מקדשין אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח. לפיכך אם מתערב בו דבש או שאור אפילו כטיפת חרדל בחדל, אין מקדשין עליו. ושם, אות לח, כתב מארי זה סוכר, וכל מתיקות, אפילו טבעית. ובהלכות איסור, מזבח, ו, ט, מנה רבינו את היין המתוק בכלל הפסולים להתנסך על גבי המזבח. ופירש מארי, שם, אות ח, לגבי יין המתוק, כל שלא עבר תסיסה יינית, אז הוא פסול, אך אם עבר תסיסה יינית, אין לפסול יין מתוק, וגם אין שיעור למתיקותו. כמו כן, שם מנה רבינו את יין צימוקים בין אלו שלכתחילה אין מביאין ממנו לנסך על גבי המזבח, ואם הביא בדיעבד כשר. והואיל ויין צימוקים הוא כשר בדיעבד לניסוך הוא כשר לקידוש, כפי שכתב רבינו בהלכות שבת, שם. והנה לגבי יין מבושל, כתב רבינו באיסורי המזבח, שם, שהוא פסול גם בדיעבד לניסוך, ולכן הוא פסול קידוש. וברכתו שהכל בגל שהוא לפתן ולא יין. אבל יין צימוקין ברכתו גפן וכשר לקידוש. ויין מתוק מתיקותו טבעית ברכתו גפן, ואין כשר לקידוש (כשלא עבר תסיסה יינית), ויין מתוק מתיקות טבעית ברכתו גפן וכשר לקידוש, כשעבר תסיסה יינית, ויין שמעורב בו סוכר או דבש וכיו"ב אינו כשר לקידוש וברכתו גפן, כדין תערובת, שלגבי ברכות, הברכה נקבעת על פי העיקר שהוא היין ולא על פי הטבל שהוא הסוכר או הדבש.
