ככל אמת נכון ויציב וקיים. אלא שאתה מפריד בין הדבקים, כאילו אדם קרוב אצל עצמו, ואין אדם משים עצמו רשע הם שני דברים נפרדים. ואינו כן. והרי רבא הוא שאמר: "אדם קרוב אצל עצמו, ואין אדם משים עצמו רשע". יבמות, כה,
ב. וסנהדרין, ט,
ב. ופירש"י רש"י שם: "דאדם קרוב אצל עצמו, וקרוב פסול לעדות, בין לטובה בין לרעה, הלכך אינו נעשה רשע בעדות עצמו". ואם כן, כשהעדים אומרים על עצמם שהיו אנוסים מחמת ממון כלומר הם מעידים על עצמם שהצילו ממון עצמם על חשבון חבריהם, מעידים על עצמם שנהגו כרשעים. וכיוון שהם קרובים לעצמם, הם אינם יכולים לעצות עצמם רשעים, ואם אינם רשעים, אין השטר בטל. זאת ועוד, לפי חריפותך כך השיבוש שנפל בחשיבתך בעניין זה. כי מחלוקת היא אם אדם פסול לעדות על עצמו, בגלל חשש שהוא משקר, או בגלל שהוא קרוב לעצמו ופיסולו מחמת קורבה. ואתה צודק שבקרוב פסול לא בגלל חשש הוא משקר, אלא בגלל גזירת הכתוב. אבל זאת אומר שקרוב אינו משקר לעולם. יש קרוב שהוא משקר, אבל פיסולו בלאו הכי לא בגלל השקר, אלא בגלל גזירת הכתוב בעניין קורבה. ולכן, גם אם אדם פסול על עצמו מחמת גזירת הכתוב של קורבה ובגלל זה לא נקבל דבריו שהציל ממונו על חשבון זולתו, גם התוצאה היא שבמקרה זה הוא שיקר בדבריו אלה.