חכמה או יראת שמים בפסיקת הלכה
לכבוד הרב,
למדתי לאחרונה את כללי הפסיקה וההכרעה במחלוקת. אחד הכללים הוא שבמחלוקת של 2 חכמים יש ללכת אחר הגדול בחכמה. ואם אחד גדול בבקיאות ואחד בחריפות אז אחר הגדול בבקיאות. השאלה מה הדין במקרה ששני חכמים חולקים, ואחד גדול יותר בחכמה והשני גדול יותר ביראת שמים. כמו מי הדין? אין מדובר על מקרה שהחכם הראשון אינו ירא שמים כלל (שאז הוא כקל שבציבור) אלא על מקרה שאדם שמפורסם בתור רב פוסק ובקיא בהלכה חולק על אדם שידוע כצדיק גדול וכקדוש עליון הרבה יותר ממנו אבל בהלכה הוא פחות בקיא.
הכלל הוא שאם יש מחלוקת בין חכמי הלכה, אם המחלוקת בדין תורה, הרי מאחר ואין סנהדרין שתכריע, מהרה תתחדש, עלינו להחמיר על עצמנו, כי ספיקא דאורייתא - לחומרא. ואם המחלוקת בדין דרבנן, עלינו להקל, כי ספיקא דרבנן - לקולא. אם יש לאדם רב, ינהג כרבו. ברור שדעתו של פוסק הלכה עדיפה על מי שאינו פוסק הלכה, אף שהוא נוהג בפרישות.