שלום לרב לקראת "מצעד הגאווה" שאמור להתקיים בשבוע הבא לוהטות הרוחות, ומקרב רבנים ודמויות מפתח בציבור הדתי נשמעות קריאות חריפות מאין כמותן נגד המאורע. לא באתי לשאול כעת את הרב על העמדת הדתית הראויה מול "אירועים" כגון אלו. אני מניח שבתוך העולם התורני אפשר יהיה למצוא, בדומה לנושאים רבים אחרים, דעות מגוונות. הדבר שמטריד אותי מאוד אינו העמדה, אלא הכלים שבאמצעותם היא תיושם. רבים קוראים למלחמה חסרת פשרות, עד כדי "מסירות נפש" (ביטוי שמשמעותו די עמומה לשומעים, אגב). אין מדובר רק בגורמים שוליים, אלא גם ברבנים בעלי השפעה. בכל פעם שאני נחשף לקריאות הללו, אני מצפה לשמוע, ולו בסיכום הדברים, את ההסתייגות הברורה מצעדים אלימים כאמצעים לגיטימיים במאבק. לא רק שציפייתי נכזבת, אלא שנדמה שהקריאות נעשות לוחמניות יותר ויותר, וטומנות בחובן סכנה גדולה יותר לקומו של מאן דהוא שיסיק שה"מלחמה" הזו דוחה גם את איסור שפיכות דמים. אני מאמין שהרב, כמו רבנים רבים אחרים, סבור כי צעדים אלימים אינם לגיטימיים, הלכתית ומוסרית, במסגרת המאבק הנ"ל, על כל החשיבות שניתן לייחס לו. אם כן - איה קול הרבנים, שיוציא באופן חד וברור את האלימות אל מחוץ לגבולות הלגיטימיים של המאבק? מדוע איננו שומעים, לצד הקריאות להלחם במצעד, גם קריאות ברורות להימנע משפיכות דמים במסגרת "מלחמה" זו? האין האחריות הציבורית, המוטלת על כתפי רבנים ומנהיגים, מחייבת קריאה שכזו? האם הדאגה למניעת קיומו של האירוע גדולה יותר מהדאגה למניעת שפיכות דמים? ואם, חלילה, יישנה אירוע אלים גם השנה (כזכור, כבר חווינו אירוע דקירה אחד במצעד הקודם) - כלום יוכלו רבנים ומנהיגי ציבור שלא יצאו בקול גדול נגד התנהגות אלימה לטעון "ידינו לא שפכו את הדם הזה"?? האם נוכל לומר בכנות גמורה ש"הכתובת לא היתה על הקיר"?? איני תלמיד חכם, ובקושי יודע ספר אנכי, ואין לי את הכלים התורניים - הלוגיים להשיב לטוענים "בשם התורה" שתגובה "פנחסית" לאירוע כגון זה היא לגיטימית (ואשמח אם הרב יצייד אותי בתשובות מעין אלו). אבל ליבי אומר לי ברורות, כי לא ייתכן שהתורה שבה אני מאמין תתיר מעשה נבלה כדוגמת זה שעשה ישי שליסל (=הדוקר) בשנה שעברה. האם לא כדאי להשמיע את הקול התורני הזה *ע כ ש י ו*, כדי שלא נצטרך להתמודד, חלילה, עם עוד כמה "שליסלים" אחר כך?
תודה מראש, מהכותב בחרדה גדולה.