רבינו סעדיה גאון, בדעה שצריך ליטול ואח"כ לברך. דעה זו יסודה בגמרא, פסחים, בה נאמר, שכל הברכות עובר לעשייתן חוץ מברכת הטבילה (=של הגר). רבינו בדעה שרק גר, שאינו יכול לומר וציוונו, בטרם טבל, טובל ואח"כ מברך, וזהו המקרה היחיד שהוא יוצא מן הכלל. אולם רס"ג ועוד פוסקים, הם בדעה שכל טבילה יש לטבול ואח"כ לברך בגלל שהוא טמא. והרחיבו זאת גם לנטילת ידיים, שיש ליטול ואח"כ לברך, כי ידיו אינן נקיות. ואין הכוונה שהן מלוכלכות בצואה, אלא שכל הראוי להיטהר, יש להמתין לטהרה ואח"כ לברך. זו שיטתם. הרמ"א והאר"י פסקו כדעה זו, והמנהג בקהילות ישראל פשט כמותם. מרן המחבר התנגד לדעה זו, אך לא עלתה בידו. בתימן, יש יסוד להניח שעד לתקופת מהרי"ץ, ברכו ואח"כ נטלו. ומתקופת מהרי"ץ, בה הושפעו רבות מספרי הקבלה, התחילו ליטול ואח"כ לברך. ואין ספק שלפי הרמב"ם כל המברך אחרי הנטילה, עובר על איסור תורה "לא תשא", כי זוהי ברכה לבטלה. ולפי רס"ג הרמ"א והאר"י, אם בירך לפני הנטילה, לא עבר על איסור, אבל לא טוב נהג.