כבוד הרב שלום וברכה! בספר זמנים בפרק המדבר על שמחת בית השאובה מפרט רבינו את השמחה שהיתה בבית המקדש ובסביבתו, שם מציין רבינו כי מי שהיה רוקד ומכרכר אלו הרבנים הגדולים, חסידים ואנשי מעשה, וממשיך רבינו ומציין ששאר העם בא לראות ולשמוע בלבד. יתירה מזאת הבנתי בדברי רבינו כי יש בזאת גאוה לחשוב את עצמך וממילא להגיע למצב של ריקודים באותו הזמן והמקום, ורבינו מביא את דוד כדוגמא לכך שהשפיל את עצמו (במובן החיובי). שאלותי הן:
א. אם אדם הוא איש מעשה או חסיד במובן של רבינו (לא מעשה - פשט של ימינו) הוא אמור להיות עניו וממילא לא לרקוד, אז מי קובע את ההגדרה של כל אחד ואחד האם הוא שייך להמון העם או לאנשי מעשה וכו', כי אם האדם עצמו קובע הרי הוא מגיס דעתו??
ב. אם דוד היה עניו, מדוע הוא רקד לפי הרמב"ם?