אכן, מנהג אבותינו עד עלותינו ארצה הוא מנהג הגאונים, שהחתן מקדש את הכלה בכוס יין ובמטבע. ואומר לה: "מקודשת לי ומאורסת לי, אנא חתנא פלוני בן פלוני ואנתי כלתא בתולתא (או גרושתא, או ארמלתא, וכיו"ב) פלונית בת פלוני בחמרא דבכסא הדין, ובכספא הדין, דבהון תיעלין לרשותי לדידי כדת משה וישראל". ולמנהג זה מעלות רבות! א) מקודשת לשון חכמים, ומאורסת לשון תורה. וזאת כדי לבטא ענין תורה שבעל פה ותורה שבכתב. ודבר זה בא לידי הדגשה בסיום: כדת משה וישראל.
ב) זיהוי החתן וזיהוי הכלה ומצבה האישי, כדי שהעדים ידעו בבירור.
ג) קידושין בכסף, שאין הנאתו קרובה, ובשווה כסף (יין) שהנאתו קרובה. ובדרך זו, אין שום ספק בקידושין. בסידור רס"ג (עמ' קצז) נאמר שמניח המטבע בתוך כוס היין, והוא נזכר בכמה תכאליל, כמו תכלאל משתא שבזי, אך לאחרונה בצנעא לא נהגו להניח הכסף בכוס יין. ואולי מטעמי "ונשמרתם לנפשותיכם". ויש שהטעימו נתינת המטבע ביין - בטעמי סוד. ואולי על דרך הנגלה, שכסף הקידושין יהיה שלה ממש. כמו הטבעת שהיא אישית, וכמו היין שהיא שותה. אשר לברכת שהחיינו, לא כולם בתימן בירכו. בצנעא לא בירכו, ואף שמהרי"ץ נטה לאמץ מנהג זה, הוא לא כתבו בסידורו "עץ חיים", רק בשו"ת שלו. ואין מנהג זה תואם שיטת רבינו, כי אין מברכים "שהחיינו" כשמקיימים מצווה בפעם הראשונה, ואין האשה קניין לו, כקניין כלים חדשים. ומצוות נישואין, אינה מצווה מזמן לזמן. ותימה על מהרי"ץ (פעולת צדיק, ח"ג צ"ט) שדימה אותה למילה, כי מילה, אדם מצווה לפרות ולרבות ולהרבות ילדים, ואפילו "ובערב אל תנח ידיך", לא כן בנישואי נשים בגלל שאי אתה נושא אשה כמה פעמים. ובימינו נהגו כמנהג שאר עדות וכוונתו בעיקר על הטלית החדשה, וכלים חדשים.