הפניתי שאלה ז לסופר ר' הדר צברי הי"ו, שהוא מתמחה בזה ויש לו קשר עם הרב משה צארום, שהוא סופר סת"ם ומומחה לעיבוד עורות גם לפי שיטת רבינו, כדי שישיב לך תשובה מפורטת. להלן התשובה: לפני שנוכל לענות על שאלתך, כדאי להקדים מספר הקדמות. א) לפי השו"ע שהלך במקרה זה בעקבות שיטת בעלי התוספות, פסק כדלהלן: a. גויל הוא העור השלם שלא הופרד לשניים. b. לאחר הפרדת הגויל ישנם שני חלקים (העליון, לצד חוץ של הבהמה) הוא הקלף כשצד הכתיבה הוא הצד הפנימי הפונה לצד בשר. c. והדוכסוסטוס (החלק הפנימי של העור לאחר הפרדתה) שצד הכתיבה שלו פונה כלפי השער.
ב) "הליצה", היא הקליפה החיצונה שסמוכה לשער ומחזיקה אותו.
ג) לפי הרמב"ם: a. הגויל הוא העור השלם שלא הופרד. b. הדוכסוסטוס הינו החלק העליון לאחר הפרדת הגויל שממנו יוצאים השערות ועל צד זה כותבים (וזהו שאמרו "לצד שער"). c. הקלף הוא החלק שנפרד התחתון של העור כשהצד שכותבים עליו הוא הצד הפונה כלפי מעלה.
ד) פירש המשנה ברורה את המונח גויל (אגב לא היו משתמשים בגויל באזוריו ובימיו) "גויל הוא העור שלא נחלק ולא הוסר ממנו רק השער ותקנו שם" והוסיף לומר "ומצד הבשר לא הוסר כלום" (!) ברמב"ם, טור ושו"ע לא מופיעים המילים האלה בתאור הגויל וכן נראה שלשיטתם, כל זמן שקיימים החלקים, קלף ודוכסוסטוס בגויל, הגויל אינו יוצא מגידרו של גויל. בתהליך של הכנת עורות לכתיבה יש צורך שהחומר יספוג לתוכו כמה שיותר מחומרי הבירוס וזה ייתכן רק כשמסירים ממנו כמה שיותר מהחלק הפנימי השומני מצד כלפי פנים, ודברים אלו נראים מתיאורו של ה"תיקון תפילין" שממנו ציטטו הרבה אחריו. בתהליך של הכנת הקלף היום לפי שיטת השו"ע לוקחים את החלק העליון של הגויל שהופרד ומשייפים אותו גם מלמעלה (כלפי פנים) וגם מלמטה (כדי לחשוש לשיטת הרמב"ם ואחרים) ועדיין הכתיבה נעשית על צידו שכלפי פנים הבהמה. לפי אלו שניסו להתחקות אחרי המנהג בדברים אלו בתימן היה קשה לעמוד על מסקנה סופית לפי איזה שיטה הכשירו את הקלף לכתיבה. יש שעשו כך ויש שכך. מ"מ לעולם השאירו בעיבוד הגויל משני חלקי העור (קלף ודוכסוסטוס) בהכנתו. לתשובה מורחבת ומעמיקה יותר אני ממליץ בחום על מאמרו של הרב משה בן יחיא צארום הי"ו (מורי ורבי בעינינים אלו) אשר כתב את מאמרו בנושא כתגובה למאמר שנכתב ע"י הרב יעקב כהן הי"ו שפורסם בספר ויען שמואל (הוצאת ישיבת כסא רחמים).