דילוג לתוכן העיקרי

תפילה

שאלה

שלום לכבוד הרב.
שאלתי את השאלה הבאה: פגישה עם מלך בשר ודם אף פעם לא היתה לנו והכי קרוב שאנו יכולים זה פגישה עם מנהיג העם, להבדיל... פגישה עם מנהיג צריכה התארגנות לפני, התנהגות בפגישה עצמה וזה משליך גם על העתיד כמו בכל דבר בחיים. במהלך הפגישה, הדק' הראשונות לבטח מביכות, הרגליים משותקות, הפה ממלמל אלא אם כן באים מראש מוכנים להכל. זאת בערך ההרגשה, אני מניחה שאתה מצדד בהשערתי. במציאות היומיומית, כל מי שמתנועע יותר בתפילה, עם יותר כוונה ועוצמה הוא נחשב "יותר"... וזה לפי הרושם הראשוני בלי כמובן לראות את פנימיותו ורק אז להכירו באמת. השאלה שלי היא כזו: פגישה עם מלך מלכי המלכים צריכה את ההתנהגות הכי הכי, נכון? אז למה אנחנו מתנהגים שונה במציאות? למה בתפילה חלק מהאנשים מתנוענעים? נכון יש בזה משהו טבעי, אני לא אומרת שלא, הגדירו לי את זה כסוג של מדיטציה... אבל זה נראה לי מוזר. דווקא מול מלך מלכי המלכים, אדון העולם, צריך להראות את אפסיותינו, להרכין מעט את הראש ואז להתפלל, ובטח ובטח שלא להתנוענע אלא להיות כבול עץ. נכון, זה קשה! אבל ככה זה ביהדות הרי, תמיד יש את הסיסמאות שאנחנו חיים ביומיום באמת ומביאים את הסיסמאות לידי מעשה. וזו התשובה אותה קיבלתי מאדם מסוים: ביטאת בצורה נפלאה את תחושתך אודות הדרך שבה יש לגשת לבורא עולם ולהתפלל אליו על פי הנתונים שבידך, אמנם נכון שיש לגשת בכובד ראש מרובה ולהיות מאופק מאד בתנועות, שהרי עומדים לפני מלך. למעשה, יש להוסיף גורם נוסף המשנה את התמונה והוא להט הנשמה היהודית. מסופר סיפור ידוע שהערימו על אחד מגדולי ישראל על ידי כך שלימדו ילד גוי סוגיה בגמרא ובקשו מאותו תלמיד חכם שיבחן אותו. לאחר הבחינה, התבטא אותו אדם גדול שהוא חושש שמא הילד שנבחן אצלו אינו יהודי, כי הוא הרצה את דבריו וכלל וכלל לא התנדנד! בנשמה היהודית הפונה אל בוראה, קיים להט מיוחד של קשר, של דביקות שבא בין השאר לידי ביטוי בנדנוד הגוף בקצב של אמירת הדברים היוצאים מן הפה. באופן זה גם הגוף וגם הנשמה משמשים כ"עובדים" את הבורא. האדם כולו עובד את ה'. מוכן שהדברים אינם מוחלטים. מצויים מצבים של שקט, מצבים של מחשבה חודרת ומצויים מצבים של להט הנפש ולהט הגוף. אמנם עיקר התפילה היא המחשבה והדיבור, אולם גם לתנועות הגוף יש מקום מסוים, בעיקר כאשר הם משתלבים היטב באווירה הכללית. השאלה שאני רוצה להפנות אליך, כבוד הרב,
היא זו: כמה מקום באמת אני צריכה "לתת" ללהט וכמה למחשבה ולרצינות? זה מבלבל אותי. אשמח לשמוע את דעתך בעניין.
תודה.

תשובה

יש שתי שיטות. השיטה שהרב כתב לך, והשיטה שאכתוב לך בשם הרמב"ם. דעי לך, שלפי הרמב"ם גם לפני מלך בשר ודם, האורח לא צריך לרעוד ועם פיק ברכיים, ועם דברים מגומגמים. אלא הוא צריך להיות שכלי ושקול, מכבד וכנוע. על אחת כמה וכמה לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, אשר אין לו גוף ולא דמות הגוף, ואשר בראנו לצלמו, שאנו מתייצבים בפניו, לא בגופנו הנגוף, אלא בשכלנו, אוהבים מעריצים, מכבדים וכנועים וברורים בדברנו, ומתומצתים בדברנו. ואלו ואלו דברי אלהים חיים, ובלבד שיכון ליבו לאביו שבשמים.