שמיטה והיתר מכירה
שלום לכמו"ר ראיתי את המלצותיו של מו"ר לגבי היתר מכירה. וברצוני לשאול. הרמב"ם התעלם במפורש מהתוספתא שדיברה על אוצר בית דין ולכן הוא אסור, אבל מניין שהרמב"ם אוסר גם היתר מכירה? אגב, גם מרן הגאון ר' יוסף קאפח זצ"ל סבר שמי שקונה מהיתר מכירה יש לו על מה לסמוך לשיטת רבנו (! וכך כתוב גם בספר משנת השמיטה להרב אביעד אשואל) אבל מי שקונה מאוצר בית דין אין לו על מה לסמוך לשיטת רבנו. עוד סבר הגר"י קאפח שיש איסור חמור לקנות מיבול נוכרי ערבי (היש ערבי שאינו אויב?) ומשום מה לא ראיתי התיחסות לכך. היום יותר ויותר אנשים מבינים שהיתר מכירה הוא האפשרות הטובה ביותר לקנות שמיטה ובמיוחד לאור העובדה שלא ניתן להתכחש לה - כאשר השמיטה בימינו היא מדרבנן. (והאם למכירת חמץ בפסח לא נחשוש עוד יותר ויותר כשר מדובר באיסור דאורייתא?! גם אם לשיטתינו מכירת חמץ בפסח לא מומלצת, אך אנו קונים מהמכולת או הסופר שעשו מכירה יום או יומיים לאחר הפסח... ולא נקנה ירקות שמיטה מהיתר מכירה שהיא כיום דרבנן? מדוע לא נצרף ספק לספק?) אני רואה היום תלמיד חכמים קונים מהיתר מכירה ואוסרים יבול נוכרי ואוצר בי"ד! גם הגר"ח כסאר כתב שלהיתר מכירה יש על מה לסמוך וידוע שהוא פסק בדר"כ לפי הרמב"ם. אשמח לתשובה מבהירה של כמו"ר.
אם יהודי מוכר לגוי, שאינו עובד ע"ז, את שדהו, מכירה גמורה, בשנת השמיטה, והגוי עובד את אותה שדה, היבול מותר באכילה (אם היבול ירק או דגנים וקטניות, ואינו אסור מדין ספיחין), אבל צריך לשמור קדושת שביעית. הבעיה המעשית היא טיב המכירות שמוכרים, ושבהרבה מקרים היהודי שמכר שדהו לגוי, עושה כל המלאכות הוא בעצמו. זאת ועוד: הרב קוק התיר להסתייע בהיתר המכירה, כשהיישוב נשען בעיקר על חקלאות, והיה בזה גדר פיקוח נפש. לא כן בימינו, שהחקלאות היא רק 2% מהתוצר הלאומי. ועל המדינה להיערך לשביעית, ואפשר, שלא באמצעות היתר מכירה. אך לצערנו, המדינה טרם עשתה כן, ובדיעבד ובשעת הדוחק אפשר לסמוך על היתר המכירה. לא כל ערבי הוא אויב טרוריסט כגון מירדן או מקפריסין וכיו"ב.