1. "כלי תשמיש סעודה" (רבינו, מאכ"א, יז,
ג) הם כלים שמשמשים את צורכי הסעודה בהכנתה (סכינים לחיתוך וכיו"ב), ובבישולה(כלי בישול, לרבות שיפוד לצלייה וכיו"ב), ובהגשתה (צלחות, סכו"ם וכיו"ב).
2. בדיעבד ניתן לסמוך על דעות הפוסקים שכלים שיהודי קנה מיהודי שקנה מגוי, אינם צריכים טבילה.
3. רק כלי מתכות וזכוכית חייבים בטבילה. כלי חרס - לא. ואע"פ כן אם כלי חרס מצופים באבר (=עופרת, מתכת), חייבים בטבילה. זה מה שנתבאר בתלמוד, ונפסק בהרמב"ם, שם, ו, וכלי מורכב מברזל (חייב) ומעץ (פטור), הולכים אחר העיקר. אם עיקר הכלי עץ - פטור. ואם עיקר הכלי ברזל - חייב. רמ"א, שו"ע, יו"ד, קכ, ז. והדברים לא פשוטים, אם מתייחסים לפי החומר המעמיד, עיין הגהות הגר"א, על השו"ע, שם, טז. ולענ"ד מתחשבים בשם הכלי. כלי חרס המצופים באבר נקראים כלי אבר, ולכן חייבים טבילה. וכן כלי ברזל שמצופה בחרס ונקרא אמייל, צריך להיות פטור, אף בעיקרו ברזל.
4. גם כלים שנועדו לאחסן אוכל - חייבים בטבילה.
5. קופסתשימורים לא נמכרת מן הגוי ליהודי ככלי, אלא רק הסחורה נמכרת. התכולה בלבד. ואין הקופסה לאחר ריקונה נועדת לכלי אצל רוב בני האדם. ולכן אין צורך להטבילה. עיין שו"ת, שרידי אש, ח":ב, כט. גם בקבוקי בירה בתוצרת גויים אינם צריכים טבילה, אף שמשתמשים בבקבוקים אחרי ריקונם, כי לא חייבו חכמים בטבילה רק כשכלי נלקח מגוי, ויש העברת בעלןות של הכלי מן הגוי ליהודי, אבל בקבוקי בירה וכיו"ב, העברת הבעלות היא בעיקרה על התכולה, והבקבוק הוא טפל לתכולה.