1-2. פסח מצרים נצטוו ליטול בעשירי בניסן, ולשמרו עד ארבעה עשר בניסן, ואז לשחטו. ואת הדם לתת על שתי המזוזות, ועל המשקוף של הבתים ולאכלו צלי אש בליל חמישה עשר עם מצות ומרורים. כשמותניהם חגורים ונעליהם ברגליהם ומקלם בידם, ויאכלוהו בחיפזון. כל זה נצטוו לעשות כדי שיבטאו שהם התנתקו מהאלילות המצרית, ושהם חזרו להיות דבוקים באמונת ה' אחד, וגאים בה ומפרסמים אותה. ושהם מאמינים שה' יגאל אותם אחרי מכת בכורות, למרות שכבר עשר פעמים (מכות), פרעה לא שילחם. רק בדרך זו נמצאו אבותינו להיות ראויים להיגאל. ואכן כבר מיד בחצות הלילה, אחרי מכת בכורות, פרעה וכל המצרים הורו לאבותינו לצאת ממצרים ללכת לעבוד את ה'. אבל אבותינו יצאו רק ביום חמישה עשר בניסן בעצום היום, כדי להראות שאינם יוצאים כמגורשים וכבורחים. 3-4. היו עולים לירושלים ושוחטים את קרבן פסח המשפחתי בעזרה, ביום ד' בניסן, ואוכלים אותו בליל טו בניסן בירושלים, בבתים ובחצרות. ואין אנו יודעים אם היו מליונים, למרות שיש מספרים גבוהים בגמ' פסחים. אפשר שדביר חז"ל בלשון גוזמה. כי היו חולים וזקנים וקטנים שלא הגיעו לירושלים.
5. עלו למקדש בכל שלושת הרגלים והקריבו את קרבנות חגיגה, ועולות ראיה ושלמי שמחה. ולא היו הכרח ששהו הם בכל ימי החג.
6. לגר"ע יוסף, 27 גרם. לגר"י קאפח, 16 גרם. לענ"ד אפשר גם ב 9 גרם.
7. כל מצה שכשרה יותר, יש שמצת מכונה כשרה יותר, יש שמצה שמורה טובה, ויש שמצה שמורה טובה יותר. הדברים משתנים לפי איכות הכשרות.