להלן שיעור שמסרתי על שאלה זו: "האם מותר לבן לשבת במקום המיועד לאביו בביהכ"נ"? שאלה: האם מותר לבן לשבת במקום המיועד לאביו בבית הכנסת? ומעשה שהיה כך היה. אבי הבן התפלל שנים רבות בבית כנסת מסוים, ויש לו מקום קבוע שהעמותה ייעדה לו, כמו לכל חברי העמותה ולשאר המתפללים. והוא ישב במקום זה שנים רבות. וגם בנו מתפלל באותו בית כנסת וגם אשתו. לרגל זקנתו וחולשתו, הוא נאלץ להתפלל ברוב ימות השנה בבית כנסת אחר שסמוך לביתו. בעוד שלבית הכנסת שבה קבע את תפילתו שנים רבות, הוא מגיע פעמים בודדות בלבד בכל ימות השנה. הבן נמנע לשבת במקום המיועד לאביו בשל החשש שאסור לו לשבת במקום אביו, ובשל החשש שילעיזו עליו שהוא כביכול יורש את אביו בחייו. יצוין שבבית כנסת זה, אין נוהגים למכור מקומות ישיבה בבית הכנסת, אלא ועד העמותה הוא אשר מחליט איזה מקום לייעד לפלוני או לפלמוני. והנוהג בבית כנסת זה, שלאחר שפלוני מסתלק מן העולם, ועם תום שנים עשר חודשי אבל, הוועד מייעד את מקומו של פלוני המנוח בד"כ ליורשיו, כשהקרוב קרוב קודם. ואם אין קרוב, המקום מיועד למתפלל שאינו קרוב. בנסיבות הנוכחיות, שבהן הבן לא יושב במקום אביו הזקן, שיזכה לחיים ארוכים, יושבים במקומו חברי עמותה ומתפללים שונים ואורחים שונים, הכל באופן מזדמן ומשתנה. אשתו של הזקן, שכאמור היא ממשיכה להתפלל באותו בית הכנסת, נחמץ לבה בשל כך, והיא שואלת אם מותר לבנה לשבת במקום המיועד לאביו, כי היא מעדיפה שהבן ישב במקום המיועד לאביו, ולא מתפללים שונים ומתחלפים. וגם חברי העמותה שואלים כן, אם אין בכך פגיעה בכבוד האב, או במשהו יותר מזה, בשל העובדה שעדיין האב בחיים, שיזכה לחיים ארוכים. תשובה: מלבד מצוות כיבוד אב ואם, ציוותה התורה את הבנים והבנות לירוא מאמם ומאביהם. שנאמר בויקרא, יט, ג, "איש אמו ואביו תיראו". ומצוה זו הביאה הרמב"ם בסה"מ, עשה, ריא. וביארו בספרא קדושים על ויקרא, יט, ג: "איזהו מורא. לא ישב במקומו. ולא מדבר במקומו. ולא סותר את דבריו". בגמרא קידושין, לא, ב, נאמר: "ת"ר איזהו מורא ואיזהו כיבוד, מורא - לא עומד במקומו ולא ישב במקומו...". ופירש רש"י שם: "לא עומד במקומו, במקום המיוחד לאביו לעמוד שם בסוד זקנים עם חבריו בעצה". עכ"ל. ומדבריו משמע וכך גם פירש הר"ן (על הרי"ף שם) שיש איסור על הבן לישב במקום שאביו יושב. ואסור לו לעמוד במקום שאביו עומד עם זקנים וחכמים. ותוספות ר"י הזקן פירש שם: "אינו עומד במקומו, במדרגה אחת, במקום המיוחד לאביו לעמוד שם עם זקני העיר. אינו יושב במקומו שהוא יושב ממש". עכ"ל. ומשמע מדבריו שאיסור ישיבה הוא במקום שאביו יושב ממש. ואיסור עמידה הוא מקום של כבוד שיש לאביו עם אנשים מכובדים. ורבינו ירוחם, תולדות אדם, נתיב ראשון, ח"ד (דף טו, טור
ב) כתב: "איזהו מורא לא ישב במקומו... כך פשוט בקידושין. פרש"י לא יעמוד במקום המיוחד לאביו לעמוד שם בסוד זקנים בעצה. ורמ"ה פירש מקום המיוחד לאביו לעמוד שם לתפלה. או במעמד זקנים להתייעץ. ולא ישב במקומו המיוחד לו מכל אלו. ואפילו במקומו המיוחד לו לישב בביתו". עכ"ל. מדברי רבינו ירוחם למדנו שלפי הרמ"ה גם במקומו בתפילה, אסור לבן לישב. ושאיסור זה יותר חמור מן האיסור לשבת במקומו בביתו. שהרי כתב "ואפילו". הרי"ף והרא"ש על קידושין, שם, הביאו הברייתא כלשונה מבלי להוסיף ולהבהיר. וכן הרמב"ם ממרים, ו, ג: "איזה מורא, ואיזה הוא כבוד. מורא - לא עומד במקומו ולא ישב במקומו...". עכ"ל. אבל בשו"ע, יו"ד, רמ, ב, הובאה הברייתא בשינוי: "איזהו מורא, לא יעמדו במקומו המיוחד לו לעמוד שם בסוד זקנים עם חבריו. או מקום המיוחד לו להתפלל. ולא ישב במקום המיוחד לו להסב בביתו...". עכ"ל. כי בשו"ע כמו בדברי רבינו ירוחם, הובאו גם דברי רש"י: וגם דברי הרמ"ה. וביחד הם כוללים שלושה מקומות: א) שהבן לא יעמוד במקום בו עומד אביו עם חכמים וזקנים,
ב) ושלא ישב הבן במקום שבו יושב אביו בתפילה.
ג) ושלא ישב הבן במקום בו אביו יושב ומיסב בביתו. אם כי בשו"ע לא זכר ישיבה במקום תפילה, כפי שכתוב ברבינו ירוחם. ואפשר משום שכוונתו שאפילו לעמוד במקום שאביו נוהג לעמוד ולהתפלל, אסור. ולדעת הש"ך, שם, סק"א, אין איסור לבן לעמוד במקום שאביו נוהג לשבת בביתו. אפשר שבתפילה, כיון שיש חלק בתפילה שחייבים לעמוד, וצריך אדם לקבוע מקום לתפילתו, לכן אסור לבן אפילו לעמוד, במקום שאביו נוהג לעמוד בתפילתו, כפי שמשתמע מדברי הט"ז, שם, ס"ק
ב. והטור, יו"ד, רמ, ב, כתב: "ולא יושב במקומו. פירוש מקום המיוחד לו לעמוד שם בסוד זקנים עם חבריו לעצה. והרמ"ה כתב דה"ה במקום המיוחד לו להסב בביתו". עכ"ל. ולא זכר מקום התפילה. אך בב"י, שם, כתוב: "וכתב רבינו ירוחם בשם הרמ"ה דמקום המיוחד לאביו להתפלל שם הוי בכלל לא עומד במקומו". עכ"ל. הרי שהב"י מצא לנכון להשלים את החסר, והוא ענין מקום התפילה, אבל מנאו בכל איסור העמידה. לפני כן כתב הב"י: "ומדברי רבינו (=הטור) שהוא סובר דרש"י פליג אהרמ"ה, ושרי במקום המיוחד להסב בביתו. ול"ן (=ולי נראה) דלרש"י נמי אסור... אלא "דלא עומד במקומו", שלתא לפירושי. דהא ודאי לא מיתסר ליה לעמוד מעומד במקום שאביו רגיל לישב בביתו, דלית ביה זילותא כלל..." עכ"ל. והפרישה, שם, סק"ב, כתב: "פירש"י מקום המיוחד לו לעמוד שם בסוד הזקנים וכו'. ונראה, מקום בב"ה (=- בבית הכנסת) כ"ע מודו דאסור לישב. אלא שבסוד זקנים אפילו עמידה בלא ישיבה אסור. וזהו שקתני לא עומד ולא יושב וכו'. ולא כמשמעות רבינו שכתב והרמ"ה כתב דמשמע דפליג ארש"י עכ"ל. ע"ש. והטעם נ"ל משום דאין קביעות בעמידות בבית, כ"א (=כי אם) בישיבה שניכר, שיושב במקום קביעות. משא"כ בסוד הזקנים, שאפילו עמידה החשיבוה (=החשובה), קביעות עושה. ודעת רבינו נ"ל דהרמ"ה אל' (=אלשון) הגמ' הנ"ל קאי, דקתני בה לא עומד ולא יושב. וכתב דזה קאי אמקום הסבתו דאביו, דשם הבן אסור אפילו לעמוד שם. וזה שכתב רבינו דה"ה וכו' דל' (=דלשון) ה"ה משמע, דאפילו עמידה הנ"ל ג"כ אוסר במקום הסיבת אביו בביתו". עכ"ל. ושני דברים למדנו מדברי הפרישה. דבר ראשון, שהדבר פשוט "שמקום בבית הכנסת לכולי עלמא אסור". ודבר שני למדנו מדברי הפרישה שהתייחס לדברי הב"י על דברי הטור. שההבדל בין מקום הישיבה בבית לבין מקום הזקנים והחכמים, שבבית הקביעות היא בישיבה ולא בעמידה. ולכן אין איסור על הבן לעמוד במקום שאביו יושב, אבל במקום הזקנים והחכמים, מאחר והקביעות היא בעמידה, לכן אסור לבן אפילו לעמוד במקום שעומד אביו. אלא שלדעת הטור, כך סובר הפרישה, הרמ"ה הוא בדעה, שאסור לבן אפילו לעמוד, במקום שאביו רגיל להיסב. וכתב ערוך השולחן, יו"ד, רמ, ט: "איזהו מורא לא יעמוד במקומו המיוחד לעמוד שם בסוד זקנים עם חבריו. או מקום המיוחד לו להתפלל, ולא ישב במקום המיוחד לו להסב בביתו או בחנותו. ומובן ממילא דלעמוד בסוד זקנים במקום המיוחד לו, לא שייך אלא באדם גדול המעלה. ולא באיש פשוט. אבל בישיבה בביתו, אפילו איש פשוט, דרך הבעה"ב להסב בראש השולחן. ואסור להבן לישב שמה. בין בפניו ובין שלא בפניו. וכתבו הפוסקים, דמקום המיוחד לו לאביו לישיבה, אין איסור לו רק לישב שם, אבל לעמוד מותר. ובמקום המיוחד לאביו לעמידה, אסור לו גם לעמוד שם (ב"י וט"ז וש"ך סק"א). ופשוט הוא דגם באמו הדין כן. אלא משום דאין דרך לאשה להיות לה מקום קבוע, אסור לו לישב שם. וכן הבת אין לה לעמוד בבהכ"נ של נשים במקום המיוחד לאמה, אא"כ נותנת לה רשות. וכן הבן על מקום אביו בבהכ"נ כשנותן לו רשות רשאי לעמוד. וכמדומני שעכשיו הבנים עומדים במקום אביהם בבהכ"נ כשהאב אינו שם. והטעם שכך נהגו. והוי כאלו נתן לו רשות. ואין פוצה פה מצפצף על זה. ואין האב מקפיד על כך". עכ"ל. מדבריו למדנו שאסור לבן לעמוד במקום שבו אביו נוהג לעמוד בתפילה בביהכ"נ. וכן שאסור לבת לעמוד במקום שבו אמה נוהגת לעמוד בקביעות בתפלה בעזרת נשים. כי מאחר ויש להם קביעות לעמידה. כמו במקום שיש להם בו קביעות לישיבה, שאסור לישב במקומם. כמו כן למדנו מדבריו, שמותר לבן או לבת לעמוד במקום שהאב או האם נוהגים לעמוד בקביעות בית כנסת, או בעזרת נשים, אם קיבלו רשות מהם. והוא מתריע על כך שהבנים נוהגים לעמוד במקום הקבוע לעמידת האבות, בלי לבקש רשות. לפי זה נוכל לומר, שאסור לבן לשבת במקום שבו אביו נהג לשבת בקביעות בית הכנסת. ודבר זה הוא קל וחומר כפול. האחד, ומה אם במקום העמידה בביהכ"נ אסור לו לעמוד, במקום הישיבה בביהכ"נ על אחת כמה וכמה. והאחר, ומה אם במקום הישיבה בבית, אסור לו לשבת, בבית הכנסת על אחת כמה וכמה. והשאלה היא, אם מותר לבן לשבת במקום שבו אביו נהג לשבת בקביעות בבית הכנסת ברשות אביו. ולכאורה ניתן ללמוד להיתר מדברי ערוך השולחן, שהתיר לבן לעמוד במקום שבו נוהג אביו לעמוד בקביעות בבית הכנסת בתפילה, אם קיבל רשות לכך. אולם שני ספיקות יש בעניין זה: א) שמא רק לגבי במקום העמידה, רשות האב מספקת כדי שיהיה מותר. ולא לגבי מקום הישיבה. כי לגבי מקום הישיבה אפשר שאסור, גם אם האב הרשה לבן לשבת במקומו.
ב) אפשר שהדין של ערוך השולחן אינו מוסכם. שהרי הדין שאסור לבן לעמוד במקום כבוד של אביו, או לשבת במקום הישיבה של אביו, הוא מדין מורא אב. והשאלה היא אם אב שמחל על מוראו כבודו מחול. ואמנם בגמרא, קידושין, לב, א, נאמר: "אמר רב מתנה הלכה כאיסי בן יהודה. א"ר יצחק בר שילא א"ר מתנה אמר רב חסדא, האב שמחל על כבודו, כבודו מחול". עכ"ל. ודין זה הובא להלכה בסתם ע"י הרי"ף, שם, והרא"ש, שם, והרמב"ם, ממרים, ו, ח, ובשו"ע, יו"ד, רמ, יט. ולא ברור אם דין זה כולל גם מחילה על מורא. והחנוך, עשה, ריב, כתב לגבי מצוות עשה של מורא אב ואם: "לירא מהאבות. כלומר שיתנהג האדם עם אמו ואביו הנהנה שהאדם נוהג אם מי שיירא ממנו. שנאמר איש אמו ואביו תיראו. ולשון ספרא, איזהו מורא, לא ישב במקומו ולא ידבר במקומו. ולא יסתור דבריו... ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות ועובר עליה... והיקל ביראתם בטל עשה זה. אלא אם כן עשה מדעת האב ובמחילתו. שהאב שמחל על כבודו כבודו מחול". עכ"ל. הנה כי כן, בעל החנוך לא חילק בין כבוד למורא, ולגבי שני הענינים הוא בדעה שהאב שמחל על כבודו או על מוראו, כבודו ומוראו מחולים. ומנחת חנוך שם (ד) כתב:"ומ"ש הרהמ"ח (=הרב המחבר, בעל החנוך) שהאב שמחל ע"כ וכו', ע' (=עיין) ר"ן קידושין, דאף דיכול למחול ע"כ (=על כבודו) על צערו ובזיונו לא מהני מחילה". עכ"ל. וצ"ע אם כוונת בעל מנחת חינוך היתה רק לסייג את דברי בעל החינוך ולומר שרק האב המוחל על כבודו ומוראו כבודו מחול. אבל אב המוחל על צערו ובזיונו אין מחילתו מחילה. או שמא בעל מנחת החינוך נתכוון לומר שהר"ן חולק על בעל החינוך, וכמו שאין אב מוחל על בזיונו וצערו, כך אינו מוחל על מוראו. אולם מהרי"ץ, בשו"ת פעולת צדיק, ח"ב, לט, הביא בשם משכנות יעקב על התורה, שכתב בשם ספר אמרי נועם, "דדוקא כבוד האב מחול אם מחל, אבל מורא אב לא. ואם מחל על מורוא אינו מחול". ומהרי"ץ כתב שמחבר ספר משכנות יעקב על התורה פרשת קרח, דף קעא, ע"ב, חלק על ספר אמרי נועם וכתב עליו, "שאין שטחיות שאר הפוסקים כן. שסתמו ולא חילקו בין מורא לכבוד. והרמב"ם פ"ה מהלכות תלמוד תורה (ה א) אחר שהביא כל דברי כבוד ומורא כתב, הרב שרצה למחול בכל הדברים האלו וכו' הרשות בידו. הרי דכללא כייל בכל הדברים. וכ"כ בפ"ו ממרים (ה, ח) אסור לאדם להכביד עולו על בניו וכו'. הרי קאמר להכביד עולו ולדקדק בכבודו. וכן מוכח לשון הטור, ומהרי"ץ סיים דבריו: "ע"ש שהאריך מכמה מקומות מש"ס ופוסקים וכו', דמורא וכבוד שוין". ע"ש. הנה כי כן מחבר ספר אמרי נועם היה בדעה שאב שמחל על מוראו, אין מוראו מחול, ומחבר ספר משכנות יעקב על התורה חלק עליו והוא בדעה שאב שמחל על מוראו, מוראו מחול. ולדעתו גדולי הפוסקים לא חילקו בין כבוד לבין מורא לענין זה, לא לגבי רב, ולא לגבי אב. ומהרי"ץ כנראה הביא דברי משכונת יעקב מתוך הסכמה. ובאמת שדברי משכנות יעקב מסתברים. לא מיבעיא שבעל החינוך כתב זאת במפורש. אלא שקשה לקבל שבעניין מחילה יש חילוק בין כבוד למורא, מבלי שבגמרא חילקו בדבר. ומבלי שגדולי הפוסקים חילקו בדבר. לא אצל הרב ולא אצל האב. וצדק משכנות יעקב שדייק מלשון הרמב"ם, שאחר שהרמב"ם פירט דיני כבוד ומורא של תלמיד לרבו המובהק, כתב תלמוד תורה, ה, יא: "הרב המובהק שרצה למחול על כבודו בכל הדברים האלו, או באחד מהן, לכל תלמידיו, או לאחד מהן, הרשות בידו. ואף על פי שמחל חייב התלמיד להדרו. ואפיל בשעה שמחל". עכ"ל. ובעל משכנות יעקב דייק שהרמב"ם כתב "בכל הדברים הלאו", כלומר כל הדברים שקדמו, שהרמב"ם פירטם באותו פרק, והם עניני מורא וכבוד לרב. והגר"א ולדנברג, שו"ת ציץ אליעזר, חט"ו, מא (ב), השיב לשאלה שנשאל אם הדין שאסור לבן לשבת במקומו של אביו הוא גם לאחר מותו. ושיש איסור לשבת במקום שישב אביו בבית הכנסת. או שאין איסור בדבר, אבל השאלה אם מותר לבן לשבת במקומו של אביו מיד לאחר מותו, או שיש הידור שלא ישב במקום אביו רק לאחר חלוף י"ב חדשים ממיתתו. ותחילה, הגר"א ולדנברג רצה לומר שלא חילקו הפוסקים בענין איסור הישיבה במקומו של האב, בין בחייו בין לאחר מותו, ונתן סיוע לסברה זו מן הירושלמי, פאה, א, א, שר' חזקיה סיפר על גוי אשקלוני שלא ישב על אבן שישב עליה אביו. ולאחר שאביו מת, הבן עשה אותה אבן לע"ז. ומשמע לכאורה שאסור לבן לשבת על מקום אביו, אפילו אחרי מותו. אולם הגר"א ולדנברג הביא בשם ספר לחיים מירושלים של הגר"ח פלאג'י ז"ל, שאין להביא ראיה מאותו ירושלמי. כי ניתן לומר שהגוי הפריז על מידותיו, וכל שכן שסופו הוכיח תחילתו שהפך אותה אבן לעבודה זרה. וכן הוא ציין שמצא בספר חיים ביד על יו"ד, קכה, אות מח, שכתב מלשון הרמב"ם הטור והשו"ע משמע שרק לגבי האיסור על הבן לקרוא לאביו בשמו, האיסור הוא גם בחיי האב, וגם אחרי מות האב. לא כן לגבי שאר הדברים, כמו האיסור שלא ישב במקומו, שדוקא בחייו. אבל לאחר מותו מותר. ושרק למרביץ תורה נהגו שמכסים מקומו בבית הכנסת, בשביל עגמת נפש שיסתכלו, וירגישו בחסרונו. ולכן לגבי כל אדם מותר מצד הדין לבן לשבת במקום אביו מיד אחרי מותו, אך רצוי שיהדר וימנע י"ב חודש. אך הגר"א ולדנברג הביא מספר יפה ללב להגר"י פלאגי שהעיר כלאחר יד, שיש לדייק מן הדין שאסור לקבור את הבן בקבר שחצב לאביו, אע"פ שאביו נקבר במקום אחר, שנראה שאסור לבן לשבת במקום של אביו גם לאחר מות אביו. אך היפה ללב העיר שמצאנו היפך זה אצל שלמה שישב לאחר מות אביו דוד, על כסא מלכותו של אביו. והגר"א ולדנברג כתב שספר חיים ביד שהתיר מצד הדין לבן לשבת במקומו של האב, מיד אחרי מותו של האב, שבכל זאת אין ללמוד משלמה המלך שישב על כסאו של אביו, משום שדוד אביו, "הושיבו בחייו ונתן דוד הודאות לה'". ולכאורה על דרכנו אנו למדים, שאם האב מרשה או שמח, שבנו יושב במקומו בבית הכנסת, כבר בחייו, שיש היתר לדבר. שהרי מעשים שבכל יום, שבני אדם מעוניינים שבניהם ישבו אחרי מותם במקומותיהם בבית הכנסת. ולכן כשהאב מחמת זקנתו לא יכול להגיע לבית הכנסת ולשבת במקומו הקבוע, ואם הוא מעדיף שבנו ישב על מקומו בחייו, מאשר מתפללים אחרים, שדבר זה מותר. יש לציין שהגר"א ולדנברג התייחס לדין חזקת מקומות בבית הכנסת לאור מה שנפסק בשו"ע, חו"מ, קמ, ח, ע"י הרמ"א בשם הרא"ש, שכל אחד שכותב שמו על מקומו בבית הכנסת, הדבר נחשב כשטר. וכן לפי מה שדנו הפוסקים אם יש חזקה כשקנו המקום בכסף, או אפילו לאלו שהחזיקו במקום בחנם, "פשיטא להו שאם יש חזקה אזי הבן החזיק, ויכול לשבת במקום שישב אביו. ולא עולה על דעתם שיש אפילו לחשוב על מקום דיון בזה". עכ"ל. והמשיך וכתב: "ודוחק לומר שהכל מדובר כשהבן נטל רשות מאביו על כך בחייו. שבכה"ג מותר אפילו בחיים. יעוין ערוה"ש... דפשטות משמע שהמדובר אפילו בלי רשות. דתנאי חשוב כזה, אם היו צריכים לכך בודאי שלא היה משתמט לשום אחד מהפוסקים מלהזכיר זאת. אלא ודאי היה פשוט להו כביעתא בכותחא, דלאחר מיתה מותר". עכ"ל. וכן הכריע שמותר לבן לשבת במקום אביו לאחר מותו, מיד, גם בלי שקבל רשות ממנו. ובחייו מותר, אם קבל רשות ממנו, ולמד זאת מערוה"ש, אף שערוה"ש עסק בעמידה במקום הקבוע של אביו לעמוד ולהתפלל. ובמקרה דנן, שהאב כבר מספר שנים שאינו יושב במקומו הקבוע ברוב המכריע של ימות השנה מלבד מספר ימים אחדים, הרי שספק אם יש למקום זה דין של מקום קבוע, לענין מורא אב שאסור לבן לשבת במקומו. אלא שוועד ביהכ"נ שומר לו את החזקה, וועד ביהכ"נ מוכן להעביר החזקה לבן. ומאחר והאב והאם מעוניינים שהבן ישב במקום אביו בבית הכנסת, מותר, ואין שום חשש בדבר. לסיכום, מותר לבן לשבת במקום הקבוע שלאביו בבית הכנסת, אפילו בחיי אביו, אם אביו מרשה לו, ועל אחת כמה וכמה שאביו בעצמו כבר לא יושב ברוב ימות השנה באותו מקום, ולא מתפלל באותו בית כנסת.