אין ספק שדין התלמוד, לחש וחזרה. וכך גם רבינו פסק להלכה במשנה תורה, אולם כל הנ"ל הוא הרצוי. והמצוי הוא רחוק כרחוק מזרח ממערב. שמדברים בעת החזרה. ולא כולם עונים אמן, ויש שאין אפילו תשעה שעונים אמן, לכן הרמב"ם תיקן תפילה אחת, הש"ץ בקול רם, והציבור בלחש, מתואמים מילה מילה, הברה הרבה. ואת זאת למד הרמב"ם מתפילת מוסף בר"ה, כבר בימי התנאים, תפילה אחת. ואבותינו עברו לנהוג כמו הרמב"ם. וגם בני קהילות רבות בעולם. לאחר שהתפשט הזוה"ק, שמדבר על חשיבות לחש וחזרה, חזר הרדב"ז להורות על לחש וחזרה, ולמרות הוראתו בתפילת מנחה יום יום, בגלל שלא תמיד היה מניין בזמן. התפללו תפילה אחת, או גרוע מזה, רק קדושה. ולכן כל קהילה כמנהגה, והרוצים רק לחש וחזרה, עליהם להימנע מיצירת מחלוקת, וכן לדאוג שבזמן הלחש לא יפטפטו, אלא כל אחד יעמוד במקומו ויענה אמן על כל ברכה וברכה. ואם אין להם יכולת להגיע למצב זה, עדיפה תפילה אחת.