חז"ל
ברצוני לשאול את מארי מה פשר אגדות אלה בתלמוד, וכיצד ניתן לפרשאותן ברוח ההגות הרמבמית. "האי איתתא דחזיא חיויא, ולא ידעה אי יהיב דעתיה עילוה אי לא יהיב דעתיה עילוה, תשלח מאנה ונשדייה קמיה, אי מכרך בהו - דעתיה עילוה, ואי לא - לא יהיב דעתיה עילוה. מאי תקנתה - תשמש קמיה. איכא דאמרי: כל שכן דתקיף ליה יצריה. אלא, תשקול ממזיה ומטופרה ותשדי ביה, ותימא: דישתנא אנא. האי איתתא דעייל בה חיויא, ליפסעה ולתבוה אתרתי חביתא, וליתי בישרא שמנה ולישדי אגומרי, וליתי אגנא דתחלי וחמרא ריחתנא, ולותבו התם וליטרוקינהו בהדי הדדי, ולינקוט צבתא בידה, דכי מירח ריחא - נפיק ואתי. ולישקליה וליקלייה בנורא, דאי לא - הדר עילוה". (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קי, עמוד א). וכן כי הוו מקלעי רבי ישמעאל ברבי יוסי ורבי אלעזר ברבי שמעון בהדי הדדי הוה עייל בקרא דתורי בינייהו, ולא הוה נגעה בהו. אמרה להו ההיא מטרוניתא: בניכם אינם שלכם! - אמרו לה: שלהן גדול משלנו. - כל שכן! איכא דאמרי, הכי אמרו לה: כי כאיש גבורתו. איכא דאמרי, הכי אמרו לה: אהבה דוחקת את הבשר. ולמה להו לאהדורי לה? והא כתיב אל תען כסיל כאיולתו! - שלא להוציא לעז על בניהם. אמר רבי יוחנן: איבריה דרבי ישמעאל (ברבי יוסי) כחמת בת תשע קבין. אמר רב פפא: איבריה דרבי יוחנן כחמת בת חמשת קבין, ואמרי לה בת שלשת קבין. דרב פפא גופיה כי דקורי דהרפנאי. (מסכת בבא מציעא דף פד עמוד א)
1. האגדה במסכת שבת, ק, א, נראה שלפי רבינו עוסקת באישה שגבר נתן עיניו בה. הוצע לה להשאיר בגדה לפניו, ואם ייקחו אותו בגד בחיבה, סימן שיש לו כוונות יצריות כלפיה. ולכן עליה להפגין בפניו את התחברותה עם בעלה, כדי שיתייאש ממנה, ורש"י הוסיף שתתגנה בעיניו. אלא שעל הצעה זו ערערו בגמרא, שאותו רשע יצרו יגבר כשיראה אותה עם בעלה. ולכן עליה להמאיס עצמה בעיניו, לזרוק דברים מאוסים בפניו, אם חלילה החיזורים גדולים, שתאמר שהיא בנידתה. עד כאן המקרה הראשון שציטטת מאותה אגדה. המקרה השני באישה שיצרה גבר עליה, בגלל מסיבות ושתיית יין. ועליה לצרוב בתודעתה שהיצר הרע הוא אש וגחלים, ותוצאותיו הרסניות, ואפשר שבאופן זה תתגבר על יצרה.
2. האגדה במס' ב"מ, פד, א, מתייחסת לגבי הרהוריהם של חיצוניים וחיצוניות, לגבי חיי אישות של חכמי ישראל, שבגלל תורתם וצדיקותם ופרישותם, ספק אם הם מסוגלים לקיים זוגיות בריאה. והשיבו שהיסוד לזוגיות אמתית היא אהבת אמת, לא תאוות בשרים.