צידוק הדין הוא הודאתנו שה' דן דין אמת, ואין אנ מהרהרים אחר מידותיו. ויהודי תימן נהגו בזמן ההלויה עד הקבורה, וגם אחרי הקבורה, ואפילו בימי השבעה, לומר בקול, כולם, האבלים והמלווים, והמנחמים, "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא". ולכן יהודי תימן, אמרו את צידוק הדין בכל פטירה, בין אם נפטר איש או אשה, או גדול או קטן. כי כל פטירה, גורמת לבני אדם, חלילה, להרהר אחד מדות ה', גם ביום וגם בלילה, גם בערב שבת, גם בחול המועד, חנוכה ופורים. וצידוק ה', יסודו במצות אהבת ה', אפילו הוא נוטל את נפשנו. ואף שלא נזכר בהרמב"ם, הרמב"ם יסכים למנהג חשוב ואמיתי זה. אולם יש שבצידוק הדין, אומרים אחרי הקבורה, צור ממעונו, מן הבית החמישי ואילך, תפילות על הנפטר, שיצא צדיק בדינו, הדין שכל אדם נידון ע"י ה', עם פטירת האדם, ושמדין זה פחד רבן יוחנן בן זכאי. תפילה זו שהנפטר יצא צדיק בדינו, אין אומרים על הקטן, כיון שאינו בר עונשין. וכן נהגו שלא לאמרו על אשה, כי האיש הבוגר הוא בחזקת בעל חטאים, בגלל יצרו המיני, ולכן מתפללים שיזכה בדינו. וכן אין מקום לומר בלויה של קטן, אהוב ירחמו וכיו"ב, מהטעם הנ"ל.