אכן מארי מסתייג מהכרסום ההולך וגובר בדיני האבלות של המשנה והתלמוד, באמצעות מנהגים שיש להם טעמים מטעמים שונים, חשש מפני הגויי, או שהאבלים מחלו על כבודם, או שהדין של המשנה והתלמוד הוערך כמנהג מקומי, ושהוא תלוי במנהגי המקומות השונים. ולפי מארי, צריך לנהוג בפני קרוביו, בן על אביו וכן ההיפך, וכיו"ב, אבלות לכל דבר ועיקר, לרבות תספורת, וישיבה על הקרקע, אלא שאינם חייבים לשבת ברציפות שבעה ימים, אלא כל שהם מבקרים שם, עליהם לנהוג אבילות, ורשאים לצאת לעסקיהם, וינעלו מנעל. ובאמת שלגבי התספורת, אם יסתפר שלא בפניהם, ייראה כמי שאינו נוהג אבילות בפניהם. ואולי בענייני התספורת, מובן מדוע נהגו שלא להסתפר ושלא להתגלח בכל השבעה, אע"פ שבשאר דברים לא נהגו. והצנועים שמארי התכוון להם, הם יודעי ההלכה ומקיימיה, להבדיל מהמון העם שמקיימים ההלכה מצוות אנשים מלומדה, ועל פי הרגש שלהם. תוכל לשמוע פירוט הלכה זו באודיו, באתר "נצח ישראל".