מנהג ישראל דין הוא.
שלום לכבוד מארי רצון ערוסי הלוי שליט"א,
1) רבנו אינו מצטט בחיבורו את האימרה "מנהג ישראל דין הוא", היתכן שאינה תקפה לדעתו?
2) רבנו נחשב כאחד מעמודי ההוראה בישראל, כיצד ניתן להבין שהוא מורה לנו להמנע מלענות אמן לברכה שהוא מחשיב כברכה לבטלה? אך בימינו מקובל להורות שעל השומע לענות אמן מכיוון שהמברך בירך על סמך עמדת רבו.
3) כהצדקה לקיום זו בצד זו של פסיקות הלכתיות מנוגדות נהוג לומר "יש שבעים פנים לתורה", האם זאת משמעות האימרה הזאת? זה מטהר וזה מטמא, זה מתיר וזה אוסר, והכל תורה אחת נכונה? בברכת התורה, אליעזר
1. כן. אבל דווקא מנהג שהונהג ע"י בי"ד, לפחות מקומי.
2. אבל היכן ראית בדברי רבינו שאסור לענות אמן אחרי ברכה, שאדם בירך לפי שיטת רבו? הרי רבינו הכיר ומכיר במציאות הרב קהילתית בהוראת ההלכה עד להכרעת ההלכה, שהיתה קיימת בימי התנאים והאמוראים, ובתלמוד הרבה מעשיות בעניינים אלו. במקומו של ר' אליעזר הגדול הכינו מכשירי מילה בשבת, במקומו של ר' יוסי הגלילי אכלו בשר עוף בחלב, ועוד. וחכמים שחלקו על ר' אליעזר ועל ריה"ג שידחו את תלמידיהם שנהגו כרובתיהם.
3. עליך לדעת, כל עניין ניתן לפרשנויות שונות, כל שכן תורתנו הקדושה, שהנוסח של המקרא הוא מחוכם כלשון רבינו. ולכן כל פירוש, יכול להיות אמתי, כשהוא לעצמו. אלא שה' גזר עלינו לנהוג לפי הכרעת הרוב בסנהדרין. וכל עוד אין סנהדרין, או יש סנהדרין וטרם הוכרעה ההלכה, ואם אין האדם מסוגל לפעול לפי הכלל ספיקא דאוריתא לחומרא וספיקא דרבנן לקולא, כי הוא לא בר הכי לדעת מה דאורייתא ומה דרבנן, הרי ינהג לפי רבו.