לכבוד הרב שלום וברכה כתב מורי בהל' אבל פ"ו הל' ו: "וכך נהגו בתימן המעטירה, אע"פ שהניחו את המטה לשעה קלה בשעה שאומרים מה שקוראים "התר" לא הניחו שום מטה ברחוב להספידה...". משמע לפי נימת דבריו שאין מקום לומר היתר לפי שיטת הרמב"ם. האם זה נכון? ומכל מקום"
1. מהו המקור לאמירת ה"היתר" שאומרים למת?
2. האם יש לזאת מקור תלמודי?
3. האם הרמב"ם פוסק זאת להלכה?
4. האם יש תועלת בהיתר ל"קללות" "נידויים" "חרמות" "נדרים" וכיו"ב לאחר המיתה? בכבוד רב ובתודה