דילוג לתוכן העיקרי

הסבר לייאוש שלא מדעת הלכה כאביי

שאלה

שלום לכבוד הרב אני מלמד תלמוד לתלמידי כיתה ה'. ב"ה זכינו לסיים את עמוד כא. שאלותיי הם לגבי המשך לימוד הסוגייא בגמרא. א) כיצד ניתן להסביר את ההיגיון שמאחורי שיטת אביי, שנפסקה להלכה, שיאוש שלא מדעת - לא הוי ייאוש, הטעם לא מתיישב על לבי אז כיצד אוכל להסביר זאת לתלמידי. אני מבין שאדם זוכה בחפץ מכוח ההפקר, וההפקר נובע מכך שהבעלים התייאשו. אך לשיטת אביי לדוגמא, אם אדם מצא ספר, שאין בו סימנים וזהו דבר שאין אדם ממשמש כל שעה, אז המוצא לא זוכה בו לעולם, והדבר קשה לי מאוד להבין. ומה באמת הדבר שצריך לעשות ומה הדין?
ב) מה הדין באבידה שיש בה סימנים ונמצאה בשוק שרובו גויים ומסתמא שהבעלים התייאשו. האם המוצא חייב להחזיר את האבידה או ההחזרה תהיה ממידת חסידות או שנאמר שאם יש סימנים האדם לא קונה את האבידה לעולם מדין ייאוש בעלים, וכל דין ייאוש בעלים תקף רק לאבידה שאין בה סימנים.

תשובה

יקירי, אין מדובר באבידה שאין בה סימן, שהבעלים שלה עלול שלא להרגיש שאבדה ממנו לעולם, אלא באבידה שבסופו של דבר הוא ידע שאבדה ממנו, ואז הוא יתייאש. לדעת רבא, שאין הלכה כמותו, המוצא אבידה כזו, שיש להניח שהבעלים טרם התייאשו, אבל סופרם, כשידעו, יתייאשו, בגלל שאין סימן, יש להתייחס לייאוש העתידי, כאילו כבר התרחש כעת, החלת הייאוש למפרע, והאבידה של המוצא. ולדעת אביי, שהלכה כמותו, כל עוד הבעלים לא התייאשו בפועל, אין האבידה של המוצא. ורק לכשיתייאש הרי האבידה שלה מוצא. עיין דברי אברהם יגל הובאו דבריו ע"י מורנו הרב יוסף קאפח בפירושיו על הרמב"ם (מכון מש"ה) גזילה ואבידה, יד, ה, אות ו, ואפילו לפוסקים שסוברים שגם כשהבעלים ידעו ויתייאשו, המוצא חייב להחזיר, הדבר יכול להיות מוסבר לתלמידים, הואיל והגיע לידי המוצא באיסור, ועיין היטב היטב דברי הרמב"ם שם, וגם הל' ו - ז, ושו"ע, חו"מ, רסב, ג, ונו"כ, שם.