יקירי, אין מדובר באבידה שאין בה סימן, שהבעלים שלה עלול שלא להרגיש שאבדה ממנו לעולם, אלא באבידה שבסופו של דבר הוא ידע שאבדה ממנו, ואז הוא יתייאש. לדעת רבא, שאין הלכה כמותו, המוצא אבידה כזו, שיש להניח שהבעלים טרם התייאשו, אבל סופרם, כשידעו, יתייאשו, בגלל שאין סימן, יש להתייחס לייאוש העתידי, כאילו כבר התרחש כעת, החלת הייאוש למפרע, והאבידה של המוצא. ולדעת אביי, שהלכה כמותו, כל עוד הבעלים לא התייאשו בפועל, אין האבידה של המוצא. ורק לכשיתייאש הרי האבידה שלה מוצא. עיין דברי אברהם יגל הובאו דבריו ע"י מורנו הרב יוסף קאפח בפירושיו על הרמב"ם (מכון מש"ה) גזילה ואבידה, יד, ה, אות ו, ואפילו לפוסקים שסוברים שגם כשהבעלים ידעו ויתייאשו, המוצא חייב להחזיר, הדבר יכול להיות מוסבר לתלמידים, הואיל והגיע לידי המוצא באיסור, ועיין היטב היטב דברי הרמב"ם שם, וגם הל' ו - ז, ושו"ע, חו"מ, רסב, ג, ונו"כ, שם.