לק"י לכבוד הרה"ג רצון ערוסי שליט"א לפני כמספר ימים, הייתי נוכח במעמד תיעוד מסורת הקריאה של ביכנ"ס אלשיך ע"י הרה"ג יוסף עראקי שליט"א ואדם בן נון. המסרן היה מארי סאלם בן פנחס אפרים הכהן ממתפללי ביכנ"ס אלשיך. התיעוד נעשה באופן מקצועי, כאשר אדם בן נון קרא בפניו פסוקים נבחרים (מקרא ותרגום) והמארי תיקן את הקורא לפי מסורת הקריאה שלהם. לפני קריאת הפסוקים, הרה"ג יוסף עראקי שליט"א העביר איתו חוויות על תימן בשפה תימנית שוטפת ושאל אותו שאלות במנהגים. מצד אחד היתה אוירה רצינית ומקצועית בכל הנושא של מסורת הקריאה ומצד שני היו הרבה קטעי קישור מתובלים בהומור תימני. המעמד היה מרגש מאוד לזקן, לכל הסובבים אותו ובמיוחד לבני משפחתו. המסקנה ממסורת הקריאה של ביכנ"ס אלשיך היא שהרבה מאוד מהנוסח בניקוד ובטעמים ובניקוד היה תואם לחיבור מסורת מדויקת של מארי יוסף צובירי ולא כפי חלק הדקדוק למהרי"ץ. מעמד זה גרם לי לעצור ולרענן את מחשבותיי לכל הנושא של התיגאן הקדומים והחדשים ו'לעשות חושבים' (מסקנות יכתבו בתגובות הבאות). להלן המסקנות שהגעתי: המקרא לפני הופעת חיבורו של הרמב"ם בתימן
1. מארי יוסף קאפח כותב: "אפשר לקבוע כמעט בוודאות שכל תנ"ך שנכתב במרכז תימן לפני שנת 1185 עדיין הוא כתוב לפי המסורת התימנית ולאחר שנה זו כבר החלו לשנות ולכתוב לפי מסורת בן אשר".(1)
2. המסורת הבבלית שונה מהמסורת הטברנית בניקוד, בטעמים ובכללי הדקדוק.
3. בכת"י התימניים מלפני כ - 1,000 שנה, היה קיים ניקוד חלקי שמאפיין כת"י בבליים עתיקים מלפני תקופת בן - אשר.(2)
4. הטעמים היחידים המופיעים בכת"י התימניים הקדומים הם אתנחתא וסוף פסוק,(3) בשונה מכת"י בבליים מחוץ לתימן שבהם מתגלה מערכת טעמים משוכללת של סימני אותיות מעל התיבות (בהטעמה הבבלית יש רק מפסיקים).(4)
5. מסורת הקריאה של יהודי תימן (ניקוד ובטעמים) עברה בע"פ ולא נחקקה בספר. –––––––––––––––––––––––––––––––––––––––– (1) כתבים, ח"ב עמ' 934. (2) ראה חשיפת גנוזים מתימן, יודא לוי נחום, עמ' ד - ה. המסורה למקרא, ישראל ייבין, עמ'
5. (3) חשיפת גנוזים מתימן, יודא לוי נחום, עמ' טו, עט, קד, ק. (4) המסורה למקרא, ישראל ייבין, עמ' 138,230. ––––––– המקרא אחרי הופעת חיבורו של הרמב"ם בתימן
1. מסורת הכתיבה הבבלית של יהודי תימן נדחקה ונשכחה מאז שקבע רבנו הרמב"ם שהמסורת הטברנית היא המדויקת ויש לתקן את כל ס"ת כפי מסורת זו.
2. ספרי - תורה של יהודי תימן הועתקו מס"ת שכתב רבנו הרמב"ם, לכן קיימת אחידות בין סופרי תימן, מבלי הבדל גיאוגראפי או כיתתי, בצורת הפרשיות (פתוחות וסתומות) ובנוסח התורה (חסרות ויתרות).
3. מסורת הקריאה של יהודי תימן לא הושפעה ממסורת הקריאה הטברנית הכתובה אלא נשארה שלמה כפי שהיא והמשיכה לעבור בע"פ. על כך כותב מארי יוסף קאפח: "גם לאחר שנתקבלו ספרי המחברת הידועה, אף על פי ששם ציין בהרחבה את תפקידו של כל אחד מן הטעמים, נעימתו ונגינתו, וספר זה נקרא ונהגה ברוב ערי תימן, הרי למעשה לא שינו יהודי תימן את ההגייה ופיסוק הטעמים המסורים בידם מאבותיהם מימי קדם, אלא קיבלו אותם הסימנים וסגלום לעצמם לפי הגייתם וקריאתם המסורתית בלא להתחשב כלל עם רצון יוצרם וקובעם".(1) פרופ' יוסף טובי כותב בהקדמה לתאג' 'וזאת התורה' של אהרן עמרם: "ועוד מקור חשוב היה לו לר' אהרן עמרם, ובזה נתייחד מכל המהדירים שהיו לפניו, והיא המסורת שבעל פה בקריאת התורה, שהוא מנושאיה החשובים ביותר, ואולי האחד והיחיד מבני הדור שעיקר גידולם היה בארץ ישראל... והוסף עליה את חקירותיו הרבות מפי זקני תלמידי חכמים, כל אלו מהוות מקור ערך שתרומתו חשובה ביותר לקביעת מסורת הקריאה של המקרא. ומן המפורסמות הוא שמסורות רבות של יהודי תימן נשארו כמסורת שבעל פה ולא הועלו על הכתב, לא על ידי חכמי תימן ולא על ידי חוקריהם. ועל כגון דא נאמר: מפי רב ולא מפי כתב".
4. חיבורי הדקדוק הם אחד הגורמים שפעלו בהשכחת מסורת הקריאה מכיוון שמסורת איננה מחויבת לשיטתיות ועקביות. נוסחאות הניקוד וכללי הדקדוק שנקבעו אינן זהות בכל מקום עם מסורת המקרא המקורית.(2) מחברת התיג'אן (הערבית והעברית) נעשו בידי חכמים מבני תימן במטרה להחדיר או לבסס במחוזות תימן את מסורת הקריאה הטברנית של המקרא ולהשכיח את מסורת הקריאה הקדומה.(3)
5. כשאימצו יהודי תימן את מסורת הכתיבה הטברנית, החלו סופרים שבהם מעתיקים כתבי - יד טברניים שנראו להם מוסמכים,(4) במיוחד נתפרסמו כמעתיקים בני משפחת בניה ומשפחת מעודד. מפורסמת הצטיינותם של סופרי תימן בדייקנותם ובהקפדתם, לכן הם לא הוסיפו ולא גרעו בהעתקם מהכת"י הטברניים המקוריים. כמספר השינויים בניקוד ובטעמים בין התיגאן הקדומים כך מספר כת"י הטברניים שהגיעו לתימן. התיגאן הקדומים לא מהווים שום הוכחה למסורת הקריאה של יהודי תימן אלא רק משקפים את כת"י הטברניים שהיו באותם זמנים. צדק אדם בן נון בכך שקבע שאין שום תאג' שכתוב לפני מסורת הקריאה. אוסיף ואומר, שבגלל הקפדתם ועקשנותם של יהודי תימן בשמירת מסורת המקרא - הם לא ראו בכך צורך. כבר מגיל קטן למד הילד לדעת קריאת כל התורה בע"פ ממש, ודקדקו אחריו על כל תנועה, נגינה וקוץ. יש לי מה לכתוב על חיבור חלק הדקדוק למהרי"ץ ועל התיגאן החדשים בימנו, אך די ויותר לשאלה זו. האם הרב יכול לחוות את דעתו על מה שכתבתי? מצפה לישועה ותשובה תמיר רצון