איזה תאג' יותר מדויק? – ת. ר (2)
לק"י לכבוד הרה"ג רצון ערוסי שליט"א התיגאן החדשים המודפסים – שאמי ובלדי הכינויים שאמי ובלדי מתייחסים למקור המסורת, כאשר בלדי מתייחס למסורות מקומיות מקוריות קדומות שנהגו בהם יהודי תימן, ואילו שאמי – מסורות שהושפעו מחוץ לתימן. אפשר להשתמש בכינויים אלו גם לגבי התיגאן המודפסים החדשים (כתר ירושלים – תפסיר, תורה קדומה, תורת אבות, פרשה מפורשה, כתר ישראל - עזריאל צדוק, כתר תימן – נוסח תימן). תיגאן בלדיים - תיגאן אשר נערכו לפי מסורות שנהגו בהן מימי קדם ("מסורת הקריאה), כפי שמארי יוסף קאפח כותב: "... הרי למעשה לא שינו יהודי תימן את ההגייה ופיסוק הטעמים המסורים בידם מאבותיהם מימי קדם, אלא קיבלו אותם הסימנים וסגלום לעצמם לפי הגייתם וקריאתם המסורתית בלא להתחשב כלל עם רצון יוצרם וקובעם" (כתבים, ח"ב, עמ' 933). תיגאן שאמיים – תיגאן אשר נערכו לפי תיגאן קדומים (תיגאן בניה) שהועתקו מכת"י טברניים שבאו מחוץ לתימן מלפני כ - 700 שנה ("מסורת הכתיבה). לא קשה לנחש אלו תיגאן נערכו לפי מסורת הקריאה ואלו לפי מסורת הכתיבה, מספיק לקרוא בהקדמה של כל תאג' ותאג'. העורכים של תיגאן תורה קדומה ותורת אבות מצהירים בגלוי שהלכו לפי תיגאן בניה ("מסורת הכתיבה), לכן הם נחשבים כתיגאן שאמיים. התיגאן כתר ירושלים (תפסיר), כתר ישראל (ר' עזריאל צדוק), כתר תימן (נוסח תימן) לא מזכירים שום תאג' שעליו התבססו, משמע שהלכו לפי מסורת הקריאה הקדומה. גם תאג' פרשה מפרשה נחשב כתאג בלדי מכיוון שהוא מצהיר בגלוי שהלך לפי מסורת הקריאה - והם נחשבים כתיגאן בלדיים. האם הרב יכול לחוות את דעתו על מה שכתבתי? מצפה לישועה ותשובה תמיר רצון
לי צריך עיון גדול בעניין זה. אם באמת, כדבריך, האבחנה בין שאמי לבלדי קיימת גם לגבי מסורת הניקוד ומסורת הטעמים, משום שלפי הנראה, דווקא לגבי נוסחאות תפילה ומנהגי תפילה ובית כנסת וכיו"ב, היו כוחות גדולים אצל אבותינו מנוגדים בתכלית. הכח השמרני (בלדי), והכח המתהווה (שאמי). כי יש תכונה עזה לשמר את המקורי, את מה שהוא שלי, ויש גם תכונה להתחבר לדברים, שהתפשטו בקרב שלומי אמוני ישראל, במיוחד שהם בעלי אופי קבלי. ובזה נתגלו אחינו אנשי הדרום, כמי שהתחברו לזרם המתהווה קבלי, וגם השאמי בצנעא. ורק הבלדי בצנעא וסביבותיה, נתגלו כשמרניים במידה מסוימת. לא כן לעניין מסורת הטעמים. דווקא בצנעא נקלטו סימני הטעמים הרבה זמן לפני הכפריים, כנראה בגלל שנחשפו אליהם מוקדם יותר, ובצורה מרוכזת יותר. וכן לגבי מסורת החסרות והיתירות וכיו"ב, הרי מארי כתב שהשפעת הרמב"ם דומה לכך שעברו למסורת בן אשר, שאינה תואמת את מסורת אבותינו, בעוד שלגבי נוסח התפילה, מארי בדעה שרבינו קלט מאתנו את הנוסח המקורי. ואם אותם בני אדם שהם בעלי הנטייה לשמרנות בנוגע לנוסח תפילה ומנהגיה, לא גילו שמרנות בתחום מסורות הניקוד והטעמים והכתיב, אם כן, ספק אם נוכל להחיל את האבחנה בלדי שאמי גם למסורות אלו.