לכבוד הרב,
שלום וברכה.
שאלותיי:
א. בתוספתא (ברכות
ג) ובגמרא (שם לא, א) נאמר: "כך היה מנהגו של ר' עקיבא כשהיה מתפלל עם הציבור היה מקצר ועולה מפני טורח ציבור". מורנו הרב יוסף קאפח סובר שרבנו לא גרס במקורות הללו "מפני טורח ציבור" מפני שלא כתב את הטעם הזה בחיבורו אלא כך כתב (תפילה ו, ב): "המתפלל עם הציבור לא יאריך בתפילתו יתר מדאי". מכח זה הוציא מורנו הרב יוסף קאפח שטעם רבנו הוא מפני יוהרא. ראשית, יש להעיר שבכל הגירסות, בתוספתא ובגמרא, ישנו טעם כלשהו. שנית, וזה העיקר, רבנו לא כתב את הטעם מדוע אין להאריך אלא רק את הגדר "יתר מדאי". ולכן אינני מבין מניין למורנו הרב יוסף קאפח הטעם הזה. כי באותה המידה שאפשרי פרושו של מורנו הרב יוסף קאפח אפשרית הגירסא "מפני טורח ציבור".
ב. כת"ר בהלכות (תפילה ה, ד): "תקון הגוף כיצד?... ומניח ידיו על לבו כפותין, הימנית על השמאלית". וכתב הב"י (או"ח צה ג): "וכתב רבנו הגדול מהר"י אבוהב שהכל כמנהג המקום, שיש מקומות... ויש מקומות...”. האם רבנו יסכים שבימנו, שאין עבדות ללמוד ממנה, ולפני אדם גדול אין אנו עומדים בידים על הלב, העמידה בתפילה תשתנה?
ג. הדין של בדיקת חמץ הוא רק במקום שסתמו שיש שם חמץ "וכל מקום שאין מכניסין בו חמץ אינו צריך בדיקה" (חמץ ומצה ב, ה). לפי זה, אדם שניקה את כל ביתו מחמץ ולא נשאר בליל י"ד מקום שלא ניקה – האם יבדוק בברכה?
תודה רבה לכבוד הרב.