מקור דברים אלו בגמרא, פסחים, מד,
א. ופירושם, שבכותח הבבלי יש כזית חמץ בכדי אכילת פרס, מבחינת הכמות. אבל אין דרך לאכלו כשהו אלעצמו, בגלל חריפותו. ולכן אמרו: הנח לכותח הבבלי, דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס (=ופירש רש"י, שלא מדובר שאין בכמות כזית בכדי אכילת פרס, אלא שאין האוכל כותח בבלי אוכל כזית מן החמץ כשיעור שהיית אכילת פרס. דהא כותח אינו עשוי לאכול, אלא לטבל. ואי מחכמי ואכיל ליה ממש, דהשתא איכא כזית, ממהר להצטרף כשיעור אכילת פרס ממנו) בטלה דעתו (=ופירש"י, ולא אכילה היא, לחיובי עלה, כי זה לא נורמלי, שאדם יאכל כזית חמץ בכדי שהיית אכילת פרס בכותח בגלל חריפותו, ואין להתייחס למציאות נדירה כזול, אצל כל אדם, ואי משטר קא שטר (ופירש"י, מטבל בתוכו כדרכו - כלומר אוכל כותח רק בדרך שמטבל מאכל בתוכו, ליכא כזית מן החמץ בכדי שהיית אכילת פרס). ופירש ר"ח, שם, שריף = גריף, ואולי זו גירסתו. כלומר אם גורף כותח ובבלי ואוכלו כשהוא לעצמו בלי טיבול, בטלה דעתו אצל כל אדם, ואי מישטר קא שטר, כלומר שמטבל מאכל בכותח ואוכל, אין כזית בכדי אכילת פרס.