תחילה נקדים הקדמה לתזכורת. לפי רבינו (להבדיל משיטת הרמב"ן), כל אישה שתראה פעם ראשונה דם מן המקור, אפילו היתה ילדה, מונה שבע, ה ושבעת ימים אלו הם לדידה וסת נידה. ובתום השבעה, אם התקדמה, טובלת בלילה, ליל שמיני וטהורה. ומיום שמיני במשך אחד עשר ימים נקבעה לה וסת זיבות, כל דם שתראה, אם תראה, באחד עשר ימים אלו, היא זבה. או זבה קטנה או זבה גדולה. או ראתה יום אחד או שניים רצופים, בתקופה זו (וסת זיבות), היא זבה קטנה, ושומרת יום כנגד יום. ואם פסק הדם יום, טובלת וטהורה. ואם ראתה שלושה ימים רצופים, היא זבה גדולה וצריכה לספור שבעה ימים נקיים מבלי שום דם, ואז תטבול ותיטהר. אחרי האחד עשר יום, דהיינו לאחר יום השמונה עשר, מתחילה מחדש וסת נידה, כלומר שבעה ימים שכל דם שתראה בהם הוא דם נדה. וסת זו היא וסת נדה, גם אם לא ראתה דם בפועל. כן היא נקראת בגלל שנדע שאם תראה דם בימים אלו, היא תיטמא שבעה ימים, ובסוף השבעה אם פסק הדם, היא תטבול ותיטהר. ובי"א עשר ימים שאחרי שבעה, היא וסת זיבות, גם אם לא תראה דם, ונקראת כן. כדי שנדע שכל דם שתראה, אם תראה, בימים אלו היא זבה קטנה, או גדולה, כפי שביארנו לעיל, ומחזוריות זו היא עד יום מותה, או עד שייעקר המחזור ע"י הריון ולידה. ודע ששיטת רבינו היא מסורת הגאונים והיא קבלה והלכה למשה מסיני. עיין פ"ו איסורי ביאה. ובהערות מורנו הרב יוסף קאפח, שם, לאחר דברי הקדמה אלו, יוכל הקורא להבין את שאלתך הנבונה. אשה שהוחזקה כל ימיה, אם תראה דם, ויום לא תראה דם. כל הדמים שהיא רואה בוסת נדה, היא טמאה בהם רק אותם שבעה, ובסוף שבעה, ליל שמיני טובלת וטהורה לבעלה, ליל שמיני וביום השמיני. וביום התשיעי שתראה היא זה קטנה. והיא צריכה לשמור כנגד יום, ורק בליל אחד אחד יום תהיה מותר, כפי שכתבת, אבל רק בלילה כי היא רואה ביום אחד ונאסרת, ותשמור יום י"ב, ותהיה מותרת רק בליל י"ג. ובי"ג היא תראה ותיאסר, ותשמור יום י"ד, ובליל ט"ו תהיה מותרת, וביום ט"ו תהי אסור, ותשמור ט"ז, ותהיה מותרת ליל י"ז, וביום י"ז תהיה אסורה, ותשמור יום י"ח, ונגמר וסת זיבות. הרי שארבעה לילות היא מותרת חוץ מליל שמיני ויום שמיני, כפי שכתבת. וכבר כתב המגיד משנה איסורי ביאה, ז, יד, שארבעה לילות חוץ מליל שמיני. ועיין כס"מ, שם, שכתב כן בשם ר"י הנגיד. וזו כוונת רבינו שכתב: "ושמשה בליל שמיני וביום שמיני שהוא יום אחדא אחר ימי נדתה, ומשמשת בשל שמונה עשר יום ארבע לילות בלבד. ואינה יכולה לשמש בימים. שהיום הטהור הוא שמור ליום הטמא. אם כן, רבינו התכוון לארבעה ימים מתוך הי"ח ימים, שרק לילותיהן מותרין, להבדיל מליל שמיני שם ג יום שמיני מותר.