לכבוד הרב שלום רב כמה שאלות שעלו לי במחשבתי בשעת לימודי הלכות ק"ש במשנה תורה (הוצאת מכון משה)
1) בהלכות ק"ש פ"ג ה"ו - קטן שאינו יכול לאכול כזית דגן בכדי שיאכל הגדול כ -3 ביצים דגן אין מרחיקין לא מצואתו ולא מימי רגליו. מה הדין לגבי הצואה אם ריחה רע?
2) הלכה י': היה בינו ובין הצואה מחיצה של זכוכית אע"פ שהוא רואה אותה מאחורי הזכוכית מותר לקרות לצידה. מה הכוונה לקרות בצידה?- אפילו כנגדה כשרואה אותה או לידה ואפילו בתוך ד"א? שהרי בה"ח כתב "כמה ירחיק מצואה... ד"א, במה דברים אמורים, בזמן שהן לאחוריו או מצדדיו, אבל אם היו כנגד פניו מרחיק מהן עד שלא יראה אותן ואח"כ יקרא" משמע שאסור לקרוא מול צואה, ומה תועיל לי זכוכית אם אני עדיין מול הצואה?
3) פ"ד, א) אדם שנשא אישה פטור מק"ש - בלילה או גם ביום?
ב) במקרה זה מארי בהערותיו נראה שלא הכריע לאחד מהמפרשים אלא רק הביא את שיטותיהם. כיצד אי יכול לדעת במקרה זה או כזה מה ההלכה?
4) בהלכה ג' מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו עד שיקברנו, גם כאן בהערות מארי לא הביע דעתו בשיטות. איך אוכל לדעת מה ההלכה בדין אדם שמת לו מת ולא מוטל עליו לקברו שמארי הביא דברי הכס"מ ודברי החולק פת"ש סימן שמ"א ס"ק כא' שסובר שהרמב"ם כתב "עד שיקברנו" ולא עד שיקבר?
5) במקומות שפטר הרמב"ם אדם מלקרוא ק"ש כמו למשל פ"ב ה"ו - היושב לפני הספר..., ובשעת ניחום אבלים כמ"ש פ"ד ה"ו, האם פטור בכלל או אם יראה שהזמן דוחק ולא ישאר לו זמן לקרות יפסיק ויקרא? בעוד שמארי כותב ב"יושב לפני הספר" : ודברי רבינו ביש חשש שתעבור ואפ"ה אין מצוה לאפסוקי"- משמע שבאמת לא חייב להפסיק גם בשידוע שלא ישאר זמן לקרות. ובדברי הכס"מ בפ"ד ה"ו מביא "וממה שכתב רבינו ינחמו את האבלים ואחר שיפטרו מהם יתחילו, משמע דביש שהות ביום לקרות אחר שינחמו האבלים עסקינן, הא לא הכי בכל גוונא יתחילו", ומארי שם לא העיר מאומה. האם מארי הסכים לשיטת הכס"מ? ב)" אם יכולין העם להתחיל ולגמור אפילו פס' אחד קודם שיגיעו לשורה יתחילו" מה הכוונה? שאפילו יאמר פס' ראשון ואז יפסיק בקריאה בכדי לנחם? ואם כן מה יעשה לאחר שניחם, ימשיך מפרשה ראשונה, או יתחיל מהתחלה?
6) פ"ד ה"ח כותב "עזרא ובית דינו תקנו שלא יקרא בעל קרי לבדו משאר טמאין עד שיטבול... לפי שאין ד"ת מקבלין טומאה אלא עומדין בטהרתן לעולם". ובהערה מביא מארי את לשונו בפיהמ"ש : ופסק הלכה שאין דברי תורה מקבלין טומאה ומותר לו לקרות ק"ש ולברך לפניה ולאחריה... אע"פ שהוא בעל קרי. כיצד דבריו מסתדרים עם מה שכתב בפ"ג ה"ב : אין קורין לא בבית המרחץ ולא בבית הכסא... ולא בבית הקברות ולא בצד המת עצמו" ומארי בהערות כתב :וטעמא משום דהוי מקום טומאה. ראיתי לבסוף שמארי כותב בפ"ד הערה כ' : ובמקום אחר הבחנתי בין טומאת המקום שאדם יכול לצאת ממנו ולקיים מצותיו ובין טומאת האדם עצמו באחת הטומאות... שאין אדם יכול לצאת מעצמו ולקיים מצותיו ולפיכך מקיים מצותו בכל מצב שהוא נמצא. עכ"ל האם מכיוון שאין האדם יכול לצאת מעצמו אז אדם יקרא ק"ש למרות שחל עליו טומאה? הרי יש מקרים שאדם לא יקיים מצוה בעבור זה למשל להכנס לביהמ"ק להקריב כשהוא טמא! אז מה החילוק בין המקרים?