לגבי ברכת המזון, הדין נכתב במפורש, רבינו, ברכות, ב, יד: מי שאכל ושכח ולא בירך, אם נזכר קודם שיתאכל המזון שבמעיו, חוזר ומברך. ופירש רבינו בפיהמ"ש, ברכות, ח, ז: כל זמן שלא ירגיש רעבון אחר אותה אכילה. יש להניח שהוא הדין באכילת מזונות לעניין על המחיה. הבעיה היא לגבי בורא נפשות, שתייה או דברי מאכל אחרים. יש שהשוו הדין ואמרו כל זמן שלא יצמא, וכל זמן שלא ירעב מאותם דברים. אבל היקש זה צריך עיון. שהרי יכול אדם, או יכולים בני אדם להסב על שתיית משקאות או אכילת פירות, או מיני דגים או בשרים, שעות ארוכות. וכל זמן שהם באותה הסיבה, אינם מברכים ברכה אחרונה, אף שהם שרים או מדברים דברי תורה וכיו"ב, ומפסיקים זמן רב בין שתייה לשתייה או בין אכילה לאכילה.