אין בכך העברה על המצוות, מאחר והם מתנהגים לפי כללי נימוסים, שיש לתת קודם לאמא. צא וראה, דבריו של מהרי"ץ בעץ חיים, שבשעה שסועדים יחדיו, המברך המוציא מברך לכולם, ואח"כ פורס מן הפת ומניח לפניו, ופורס מן הפת ומחלק למסובים, ואח"כ הוא אוכל מן הפת, ואח"כ הם אוכלים מן הפת. ולצערי, מנהג זה נדחה לקרן זווית בגלל ההשפעה מן השו"ע. אבל מנהג זה שרד אצל יודעי דת ודעת הלכה כהלכה, ובמיוחד כשמברכים את האבלים, שהמברך המוציא פורס מן הפת ומניח לפני עצמו, ואינו טועם, ואח"כ פורס מן הפת ומוסר מידו ליד כל האבלים, והם מחזיקים את הפת בידיהם, עד שהמברך טועם מן הפת, ואח"כ הם טועמים, כי כללי הנימוסים בהלכה, דוחים גדרי הפסק וגדרי העברה על המצוות. ואשרינו שכך. צא וראה שלפי ההלכה, להפסיק אחרי ברכת המוציא, ולפני הטעימה מן הפת, לשאול אם כבר נתנו אוכל לבהמה, או לבקש מלח, או מיני לפתן לטיפול. ולא חשו להפסק. והוא נחשב כעוסק במצווה. כל שנזקק לעניינים כנ"ל או גם לעניינים שבנימוסין.