באמת אני מיצר על שתי תופעות שמתגלות בקרב חלק מבני עדתנו: תופעה ראשונה: הנטייה להיות מושפעים מעדות אחרות. ולנטוש נכסי רוח חשובים שעדתנו שימרה, כך בנטישת הביטוי הצח של לשון הקודש, מה רב הכאב שהח' מתחלפת בכ'. ומחר הופך להיות מכר, וחזויים הופך להיות כזויים, והעין (מקום האור) הופכת להיות לאין, לכלום, ועוד. וכן קליטת מנהגים כמו ריבוי השכבות, ריבוי מי שבירך, וכן יום שבעה, יום שלושים, יום גילוי מצבה, יום אחד עשר חודש, יום שנים עשר חודש, עליות לקברים, דברים שבתימן לא היו או היו מינוריים מאוד. ועתה רוצים לבטל את התרגום, שמלבד שהוא חיבור המחבר תורה שבכתב ותורה שבעל פה הוא מנוף לידיעת הארמית, שבה יש לנו תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי, מקורות ההלכה והאגדה המרכזיים של עמנו, וכן את הזוה"ק. וכן תפילות בארמית שהמרכזית שבהן הקדיש. וכן יש כבר רבים שאינם מתעטפים בטלית בלילות שבת וחגים, ויש כבר כיבוש זוחל של צעירים שלא מתעטפים בטלית גם בימי שבת ובימי חגים ובימי חול. ויש כאלה שכבר מתרשלים ללמוד את התור שלהם לקרוא בתורה, ומבקשים מן החזן שיקרא במקומם. והתפילה של אבותינו שהיא נאמרת ע"י כל הציבור מלה מלה הברה הברה כבר מתכרסמת, וכל אחד אומר במרוצה. וכפי שכתבת, יש סכנה שנאבד כל המורשת המקורית של עמנו, שאבותינו שימרו עליה במשך אלפי שנים. ותופעה שנייה: וממנה אני ירא וכואב ומודאג, שיש כבר בקרבנו, אולי מתוך תמימות, טועים וחושבים שהמנהגים הם תכנית כבקשתך. ברצות ציבור מאריכים, ברצותם מקצרים. כאילו מותר לנהוג כן, בלי להתייעץ עם מורי הוראה. ואחתום דבריי אלה בסיפור שלושה מעשים: האחד, לפני שנים רבות, הרב אהרן חמדי ז"ל שהיה תלמיד חכמים אמתי, ביטל את התרגום בביה"כ שלו. לאחר שקרא את מאמרי, חזר בו והחזיר את התרגום, כי האמת תורה דרכה. מעשה שני: כבר כמאתיים שנים היו בתימן שרצו לבטל את הצורך שהעולה לתורה יקרא בתורה, בגלל הטעם שלאחינו האשכנזים והספרדים כדי שלא לבייש את מי שאינו יודע. ואבותינו דחו נטייה זו, בטענה שיתביישו כדי שילמדו. ובלבד שלא תשכח קריאת התורה. ויהי היום, לפני עשרות שנים, כשגרתי בבני ברק. ובימי חול באיזור שלי לא היה לנו מניין תפילה לפי מנהג אבותינו. והתפללנו בביכנ"ס גדול אשכנזי. ובאחד מימי קריאת התורה, הוציאו ס"ת והניחוהו על הבימה, והגבאי הכריז, בעל קורא, בעל קורא, בעל קורא, ולא נמצא אפילו אחד מתוך מאות המתפללים שם. והיה שם מארי משה יצחק ז"ל, ושאל אותי אם כדאי שהוא יקרא, לפי ידיעתו בהגייה התימנית. השבתי לו שהוא חייב לקרוא, אף שהוא ואני לא טבלנו כדרישתם לטבול יום יום כדי להיות ש"ץ או חזן. ובכן הוא הסכים להיות בעל קורא. הגבאי הזמין וזה בירך ברכות התורה בהגייתו החסידית. ומיד לאחרי מארי משה ז"ל התחיל לקרוא בתורה בביטוי צח ובהגייה של אבותינו, מילה מילה הברה הברה. וכולם משתאים ומתביישים. ומעשה שלישי: כשנבחרתי לרב העיר קריית אונו, התחלתי, ועד היום אני מבקר בכל בתי הכנסת בעירי, וביקרתי אז, בביכ"נ שהיום כבר אינו קיים, והיה זה בזמן קריאת התורה. ובעל קורא קרא עם שגיאות רבות, ולידו עמד מישהו שסייע בידו וקרא לו מתוך החומש, וגם קריאתו של המסייע מתוך החומש היתה מלווה בשגיאות רבות. כלום לא נעצור בעד הסחף והכרסום של מנהגינו הקדושים, הרי זוהי חובתנו כלפי בוראנו, וכלפי תורתנו הקדושה וכלפי עמנו. האם אין אנו נרתעים שנגיע למצבים שנזכרו לעיל? הרי אנו מאמינים שבעהי"ת עוד ישובו כל בני עמנו אל מנהגי האמת שיש בכל עדה ועדה. כי הגאולה העתידית היא לא רק גאולה מדינית וכלכלית אלא גאולה רוחנית, אמונית ותורנית. ומלאה הארץ דעה כמים לים מכסים. שה' יזכנו לכך.