מספר שאלות בדברי הרמב"ם
בעז"ה לרב שלום,
1. הרמב"ם כותב בהלכות מלכים, פרק יב, הלכה ד: לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, "לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בעכו"ם, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא, כמו שביארנו בהלכות תשובה". וכן כתב בפרק ט מהלכות תשובה, הלכה
ב. אך בפרק י מהלכות תשובה, הלכה ב, כותב הרמב"ם במפורש שהעובד מאהבה לא עושה כדי לירש הטובה, אלא "עושה האמת מפני שהוא אמת - וסוף הטובה לבוא בגללה". אם כן, האם החכמים והנביאים לא הגיעו למדריגה זו של עשיית האמת מפני שהוא אמת, ולא הגיעו למעלתו של אברהם אבינו, שכן הם בקשו לעסוק בתורה כדי לזכות בחיי עולם הבא?
2. בהלכות איסורי ביאה, פרק כא, הלכה א, פוסק הרמב"ם כך: "כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר הרי זה לוקה מן התורה, שנאמר לבלתי עשות מחקות התועבות וגו' ונאמר לא תקרבו לגלות ערוה, כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה". מה הכרעת הרב להלכה בדבר מגע שאינו של חיבה לשיטת הרמב"ם? האם אסור מן התורה, מדרבנן או שמותר?
3. בפרק השמיני מ'שמונה פרקים' כותב הרמב"ם כך ביחס לבחירתו החופשית של האדם: "אבל הלשון הנמצא לחכמים, והוא אומרם: "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" - הרי הוא אמת, ומכוון אל מה שזכרנו, אלא שהרבה יטעו בו בני אדם, ויחשבו בקצת מעשי האדם הבחיריים - שהוא מוכרח עליהם, כגון הזיווג לפלונית, או היות זה הממון בידו. וזה אינו אמת, כי זאת האשה, אם היתה לקיחתה בכתובה וקידושין, והיא מותרת, ונשאה לפריה ורביה - הרי זו מצוה, וה' לא יגזור בעשיית מצוה– ואם היה בנשואיה פגם - הרי היא עבירה, וה' לא יגזור בעבירה. וכן זה אשר גזל ממון פלוני, או גנבו, או מעל וכחש ונשבע לו בממונו, אם נאמר שה' גזר על זה שיגיע לידו זה הממון ושיצא מיד זה האחר - הנה כבר גזר בעבירה". אתייחס לדוגמא של הגזל. ודאי שהקב"ה לא גזר על הגזלן לגזול, אך האם הוא גזר על הנגזל להגזל? כלומר, האם היה אמור לצאת מהנגזל ממון (בעטיו של חטא, למשל), ולא היתה גזירה על דרך הוצאת הממון ממנו? שכן אם נאמר שלא הייתה מוטל 'חוב' על הנגזל, ולא היה צריך לצאת ממנו ממון, הרי יוצא שזהו עוול, והרמב"ם במורה נבוכים מכריע כדעה שאין ייסורים בלא עוון?
תודה רבה.
1. מדוע לא. הנביאים וחז"ל דיברו באוזני המון העם, כפי שגם התורה באוזני העם, כפי רמתם של אלה. אבל הם עצמם אהבו את ה' ועשו את האמת מפני שהיא האמת, ולא ראו בעוה"ב כתגמול אלא כיעד.
2. נראה מדברי רבינו ועפ"י פירוש מארי שהנוגע בערווה, שלא מתוך הנאת קירוב בשר, אסור מן התורה, ופטור מן העונש. עיין הערות מארי, אסו"ב, כא, א.
ב. על עניין עולא לעניין נישוק הקרובות, שכתב דאינו לוקה, משמע אבל אסור איסור תורה, וכן הוא בפיהמ"ש, סנהדרין, ז, ב, שכתב רבינו לעניין נישוק הקרובות כגון סבא לנכדתו, "מתועב מאוד ואסור, אלא שאין בו חיוב מלקות, אם לא במכוון ליהנות ואעפ"כ - אסור. וכן איסו"ב א, יא, הבא ביאה אסורה בלי קישוי פטור מן העונש, אבל פוסל את האישה בתרומה, ועיין בהערה כ"ד של מורנו הרב יוסף קאפח, שם, שהוא עושה אותה זונה, ומכין אותו מכת מרדות כי זה בגדר פטור אבל אסור.
3. בגין העוון אין השגחת ה' על החוטא מלאה והוא נחשף לפגעים, בין היתר פגיעה בממונו, אך אין הכרח בדרך של גזילה, ובוודאי לא ע"י גזלן פלוני, כי הגזלן היה בחירי כשגזל.