המשנה, כתובות יג, ב, מתייחסת לאב בת שהתחייב לתת לחתנו סכום מסויים אם ישא את בתו לאשה., והאב פשט את הרגל. לפי הרמב"ם, פיהמ"ש, שם, הכוונה שיצא לחו"ל, ואין שומעים ממנו. וכך גם פסק במשנה תורה נשים, כג, טז. ואין מדובר במי שהפך להיות חדל פרעון. אולם בשו"ע, אה"ע, נב א, התייחס לשני מצבים:
א. כשהאב הלך למדינת הים טרם פרע התחייבותו.
ב. "שאין לו", כלומר חדל פרעון. ועדיין אין ממקור זה ללמוד לגבי חדל פרעון לחייב שלווה ולא פרע, או לקונה שחייב לשלם תמורת הנכס שקנה, וכיו"ב. או למעביד כשחייב לשלם לעובד והמעביד הפך להיות חדל פרעון. כי במקרה של המשנה, קיימת אפשרות שבני זוג לא יתחתנו, וממילא שההתחייבות תתבטל. אלא שהשאלה היא אם בכל זאת התחתנו, האם האב פסק מלהיות חייב, בגלל שהפך להיות חדל פרעון, או שמא הוא חייב עד שיהיה לו ויפרע, או שמא הבעל נשא הבת, למרות שידע שהאב הפך להיות חדל פרעון, אולי הוא מחל על חובו. הרמ"א שם כתב: "וכל זה כשאין יד האשה משגת ליתן מה שפסק אביה, אבל אם ידו משגת צריכה ליתן מה שפסק אביה. ואינה יכולה לומר כנוס או פטור". וכן נראים הדברים שאם החתן והכלה התחתנו, תוך שהחתן מוסר מודעא שלא מחל, הרי אבי הכלה ממשיך להתחייב עד שיהיה לו. וכך לכאורה כל מי שהפך להיות חדל פרעון חייב לעולם, עד שיהיה לו ממה לפרוע. עיין פתחי חושן, דיני הלוואה פ"ב סכ"ו, אות סג, שם. להליך פושט רגל של המדינה אם יש לו תוקף מכח דינא דמלכותא דינא, או מכח מנהג המדינה, ואם חתמו הנושים הסכם עם החייב שפשט את הרגל, הרי שלהסכם יש תוקף מכח מחילה. שו"ת משפטי עוזיאל, חו"מ, כח, פרק ב אות ה. לסיכום, מבחינה עקרונית לפי החוק, הסדר פשיטת רגל פוטר אותו מיתרת החובות, ולפי ההלכה חייב לעולם עד שיהיה לו, ולכשיהיה לו יפרע חובותיו.