מנהג זה אמנם כתוב בשו"ע, או"ח, רעא, ט, אך מהרי"ץ לא זכרו. ואף הר"י קאפח ב"הליכות תימן" לא זכרו. הוא אמנם זכר כיסוי השולחן במפה, לא שערכוהו, אבל כוונתו כנראה על כל השולחן, הלחם והג'עלה, עד שהאב והבנים שבים מבית הכנסת ומקדשים, ולא שכיסו את הלחם באופן מיוחד. אמנם הר"ד משרקי בשת"ז שם מטעים הנהג, אך לא ציין שזהו מנהגנו, ולכן כדרכו, על דרכו, שמפרש את השו"ע, בשם האחרונים, ולא בהכרח, כמבטא שזהו מנהג מחייב. צא וראה, שגם הר"י צובירי בסידורו כנסת הגדולה, לא כתב הוראה לכסות את הפת בעת הקידוש, אפשר שהיו מבני עדתו, במיוחד מחוץ לצנעא, שהושפעו מהשו"ע ומהסידורים, ונהגו לכסות את הפת, אך לא נראה שהיה מנהג מקורי וקדום בעדתנו לכסות את הפת בעת הקידוש. ובימינו, רבים מכסים את הפת, בשל השפעות העדות השונות, וגם בגלל המפות הרקומות לכבוד שבת, שהן נאות, ואין מקום טוב יותר מלהניחם בשולחן לכבוד שבת קודש מאשר על הפת. ושאלתי זקנים משרעב וזקנים מצנעא בעניין זה, ותשובותיהם כדלקמן: זקני שרעב נהגו לכסות את הפת. דא עקא לא היה להם יין לקידוש, וגם לא לחם דגנים אלא מדורא (כך שנפל פיתא בבירא). ואילו זקני צנעא נהגו להניח לחם ופירות ג'עלה, והאישה מכסה כל השולחן במפה, עד שבאו הגברים, והסירו המפה, וקידשו, כשהפת גלויה, והניחו את הפת בצד השולחן, כי הקדימו לאכול פירות ומגדנות וקטניות ופיצוחים וכיו"ב.