דילוג לתוכן העיקרי

שבת

שאלה

הרמב"ם פסק כי אדם ששכח " שוגג" ואפה בשבת מותר לו לרדות את הפת כדי שלא יבוא לידי מלאכה שאלתי היא מדוע מעמיד הרמב"ם את הסוגיה בשוגג בעוד שהגמ' מעמידה זאת במזיד זאת ועוד אם הוא שוגג מדוע חושש הרמב"ם שיבוא לידי מלאכה - שיבוא, הרי הגמ' דחתה את ההעמדה של שוגג כי הוא לא יכול לבוא לידי חטאת "כדי להתחייב כל המלאכה צריכה להיות בשוגג" אשמח שהרב יסביר את הסוגיה לדעת הרמב"ם

תשובה

כתב רבינו, שבת, ט, ה: "שכח והדביק פת בתנור בשבת ונזכר, מותר לו לרדותה קודם שתאפה ויבוא לידי מלאכה". והנה עלינו לדעת, שמי שמעמיד את דברי רב ביבי בר אביי במזיד, הרי כל שכן שמותר בשוכח, שירדה הפת כדי שלא יתחייב בחטאת. כי אם במזיד, לא קנסוהו, והתירו לו לרדות הפת (=איסור דרבנן) כדי שלא יגיע לאיסור תורה שעונשו בסקילה, כל שכן כמותר לרדות הפת למי ששגג כשהדביק הפת בשבת, שאין מקום לקנסו, ושיעבור איסור דרבנן (=רדייה), ובלבד שלא יתחייב בחטאת. ובאוקימתא זו פסק רבינו, שכתב שוכח, וממילא אנו יודעים שגם במזיד במכל שכן. עיין דברי מורנו הרב יוסף קאפח ז"ל, שם אות טו. אבל מי שמעמיד דברי רב ביבי בר אביי בשוגג, הרי רק שוגג, התירו לו חכמים (ולא קנסוהו), לרדות הפת (=איסור דרבנן), כדי שלא יתחייב בחטאת, אבל מזיד קנסוהו, ואסרו עליו לרדות הפת, אף שיעבור על איסור תורה ובסקילה.