המשפט "והקטיר והשתחוה ויצא" נזכר במשנה תמיד, ו, ג, ובגמרא, יומא, לג, א, ופירושו כשהמקטיר מקטיר את הקטורת, כל הכהנים פורשים מבין האולם ולמזבח, כפי שנאמר בתורה, אבל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לכפר בקודש. ולכן כשהמקטיר מסיים את ההקטרה, הוא יוצא ממקום ההקטרה, משתחווה ויוצא, "והקטיר והשתחווה ויצא". וכהן גדול ביום הכיפורים מקטיר בקודש קודשים, שרק הוא נכנס לשם, פעם אחת בשנה, והקטיר והשתחווה ויצא. ודע שאמירת פטום הקטורת היא תוספת מאוחרת, שחדרה לסידור יהודי תימן, וכלשון מהרי"ץ, "ועתה נהגו", גם בשחרית וגם במנחה. ובמנחה כתב מהרי"ץ, "אם יש שהות". וכדרכן של התוספות שחדרו מסידורי הדפוס של ספרד לתימן, הן חזרו ברב או במעט, במקומות השונים בתימן ובזמנים השונים, כל סופר העתיק (בכתב יד כי לא היה דפוס בתימן), לפי הנראה לו, וכל חכם הנהיג בקהילתו לפי הנראה לו. והנה בסידורי ספרד שלפנינו היום, פטום הקטורת הארוך נאמר בשחרית ובמנחה, אותו הדבר, וכן בשאמי, אבל מהרי"ץ צמצם את הקליטה במנחה, וסיים את פטום הקטורת שלפני מנחה, עד מפני הכבוד, והוסיף "והקטיר והשתחוה ויצא". אולי כאמור, שהעיקר הוא שהמקטיר מקטיר ומסיים ההקטרה, ומשתחווה ויוצא.