הקדמה ראשונה שלוש דרגות בעשיית מלאכה בשבת:
1. שגג מתחילת המלאכה ועד סופה - יש לו כפרה ע"י קרבן חטאת.
2. הזיד מתחילת המלאכה ועד סופה - חייב סקילה.
3. שגג בתחילת המלאכה והזיד בסוף המלאכה (וכן ההיפך), אין זכות לכפרה ע"י קרבן חטאת, אך גם אינו חייב סקילה, וזו דרגת ביניים בין חטאת ובין סקילה. הקדמה שנייה בירור בעיתו של רב ביבי בר אביי, "הדביק פת בתנור (=בשבת) (=האב) התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב". בעיה זו זועקת לפתרון, אך יש צורך לברר מה היתה הבעיה בדיוק, האם קודם שיבוא לידי חיוב חטאת או קודם שיבוא לידי חיוב סקילה. בגמרא, שבת, ד, א, ביררו עניין זה. "אילימא בשוגג, ולא אידכר ליה (=לא נזכר שיש איסור עד שנאפתה הפת), למאן התירו (=לרדות את הפת, הרי הוא עצמו לא נזכר, ולאחרים לא ייתכן שיתירו חכמים שיעברו על איסור חכמים - רדיית הפת בשבת - כדי להציל חברם מעבירה). ואלא לאו. דאיהדר (=שחזר) ואידכר (=ונזכר לפני שהפת נאפתה), מי מחייב (=חטאת באפייתו, אפילו נאפתה) וייתכן, כל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחילתן שגגה וסופן שגגה" (משנה, שבת, יא, ו) (ולכן אי אפשר לומר שהבעיה של רב ביבי בר אביי היתה קודם שיבוא לידי חטאת) אלא (בעיתו של רב ביבי בר אביי) במזיד (=אם כך היה לו לומר) קודם שיבוא לידי איסור סקילה (=ולא חיוב לידי חיוב חטאת) מיבעי ליה, אמר רב שילא, לעולם (=בעיתו של רב ביבי) בשוגג, ולמאן התירו (=לרדות את הפת) לאחרים (=כדי שהמדביק בתנור בשבת יוצל מחטאת) ומתקיף ליה רב ששת וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך?! (=ולכן אין אפשרות לומר שרב ביבי בר אביי אמר שהתירו לאחרים לרדות את הפת כדי שהמדביק פת בשוגג בשבת יוצל מאיסור סקילה). אלא אמר רב אשי, לעולם (- בעיתו של רב ביבי בר אביי) במזיד (=שהדביק הפת במזיד בשבת, והתירו לו חכמים, לרדות הפת בשבת, שהוא רק איסור חכמים כדי להצילו מאיסור סקילה) ואימא (=אלא שעלינו לומר רב ביבי בר אביי אמר שהתירו לו חכמים לרדות את הפת בשבת) קודם שיבוא לידי איסור סקילה (=לא קודם שיתחייב בחטאת)". עכ"ל הגמרא. אלא שהאוקימתא של רב אשי בבעיתו של רב בבי בר אביי מחלישה את עצמת הבעיה. כי לכאורה, הדב רפשוט, שאם אדם הזיד והדביק פת בשבת, וחזר בתשובה על אתר, שירדה הפת, שהוא רק איסור דרבנן כדי שלא יגיע לאיסור סקילה, אלא א"כ נאמר שחכמים קנסוהו, שלא ירדה אע"פ שיגיע לאיסור סקילה, ודבר זה צריך עיון האם גם אם הזידו והותרה, והדביק הפת בתנור בשבת, ימנעו ממנו חכמים שלא ירדה הפת, ותסתיים המלאכה ויוציאוהו להורג בסקילה. אתמהה. ולכן נאמר בהמשך הגמרא שם: "רב אחא בריה דרבא מתני לה בהדיא (=שנה ענין זה, בפשטות כפסק הלכה, פשוטה, ולא כבעיה של רב ביבי בר אביי אלא כהוראת הלכה פשוטה של רב ביבי בר אביי) אמר רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי איסור סקילה". כלומר, אם אדם הדביק במזיד פת בשבת, שמותר לו לרדות הפת בשבת, אף שעובר על איסור דרבנן, קודם שיבוא לידי איסור סקילה. ועתה נבוא חשבון לבירור ההלכה שרבינו כתב וז"ל: "שכח (=כלומר שגג) והדביק פת בתנור בשבת, ונזכר (=אם לא ירדה הפת, לא יהיה זכאי לכפירה ע"י חטאת, כי תחילתו בשוגג וסופו במזיד, ובודאי שלא יתחייב בעונש סקילה, בגלל שתחילתו בשוגג ורק סופו במזיד, אלא הוא יבוא לידי איסור מלאכה, שהוא דרגת ביניים בין חטאת לסקילה, והכריע רבינו כדלקמן) מותר לו לרדותה קודם שתאפה, ויבוא לידי מלאכה". ובדברי רבינו, יש חידוש יותר מהנאמר בגמרא, כי בגמרא היו צריכים להיות צמודים לבירור השאלה מה היתה בדיוק בעיתו של רב ביבי בר אביי, האם התירו לו לרדות הפת, כדי להצילו מחטאת, או התירו לו לרדות הפת כדי להצילו מאיסור סקילה. ולרבינו יותר חשובה ההכרעה ההלכתית שיש בה כדי לכלול כל ההלכות המשתמעות מן הסוגיא. ולכן השימענו דין שוגג שנזכר שהתירו לו איסור דרבנן כדי להצילו מאיסור יותר קל, איסור מלאכה שאין בו סקילה, שפטור אבל אסור, ולכן שכן שהתירו לו אם הזיד, ורצה לחזור בתשובה, ולהינצל מאיסור סקילה, שחז"ל לא יעמדו בדרכו, ע"י איסור דרבנן ברדיית הפת. שהרי בגמרא רצו להתיר לשוגג לרדות הפת כדי להצילו מחטאת, כלומר לפטרו מחטאת, ויתכפר לו בלי חטאת, אילמלי הכלל שכל שתחילתו שוגג, וסופו מזיד, פטור מחטאת, כי אינו ראוי לכפור. וה' יאיר עינינו במאור תורתו ויזכנו להבין תורתו אמת באמת.