עיין שו"ת ציץ אליעזר, תכ"א, סימן יז, שכתב "שהאור (=כנראה החמה) לא נשקע עד אחרי שמונה ימים". וכך יוצא שהדליקו ביום הראשון והספיק לשמונה ימים ולא כבה, אלא שגם היה מדובר ביום אחד ארוך כשמונה ימים, רבינו, אך לענ"ד אין דעה זו מתיישבת בלשון הגמרא, ובלשון הגמרא, שבת, כא, ב, הביאו ברייתא כדי להסביר חנוכה. ובה נאמר שבמשך שמונה ימים אסור להספיד ולהתענות. ומסופר באותה ברייתא: "שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים..." לא נאמר דלקו שמונה ימים, אלא והדליקו. ורבינו, מגילה וחנוכה, ג, ב, כתב: "וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדים, בחמשה ועשרים בחדש כסלו היה. ונכנסו להיכל, ולא מצאו שמן טהור אלא פך אחד, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד ובלבד, והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים, עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור". גם רבינו לא כתב ודלקו, אלא והדליקו נרות המערכה שמונה ימים, אבל רבינו הוסיף "עד שתכשו זתים והוציאו שמן טהור". ודברים אלו מקורם מדברי הגאונים (אוצר הגאונים, תשובות, סי' סז) עולה שרצו שמן מעולה וטהור, מתקוע. והיה צורך בשמונה ימים, מירושלים לתקוע, ומתקוע לירושלים. ולכן נס השמן היה שמונה ימים. מכל הנ"ל ניתן לומר, שאם לא נמצא פך שמן טהור היו בודאי מדליקים בשמן טמא, כי טומאה בציבור נדחית, אולם מאחר ומצאו פך שמן טהור, שמספיק ליום אחד, ומאחר והם ידעו, שהם זקוקים לשמונה ימים, עד שישיגו שמן טהור, הרי שההתרחשות היתה אחת משתי האפשרויות:
א. שחילקו את השמן לשמונה מנות ואפשר שכל מנה דלקה יום שלם.
ב. שיצקו כל הכמות ליום אחד, והשמן התרבה בפך עצמו, וכך כל יום. ורבינו, לפי משנתו, יכול להסכים, לכל אחת משתי האפשרויות, מאחר ולפי אפשרויות אלו, כל יום קיימו את המצווה, והיטיב את הנרות ולהדליקו. מה שאין כן, אם הנרות כבר כל השמונה ימים ולא שקעה החמה במשך שמונה ימי בזמן שידוד מערכות טבע וחז"ל ורבינו לא היו מתעלמים ממנו, ואם היו שקיעות, הרי שהיו צריכים לקיים הטבה והדלקה כל יום ולא לסמוך על הנס.