ירושה
שלום לרב
האב נפטר והשאיר בבית הכנסת ספרים עתיקים שבחלקם לא נגע בהם אדם מספר שנים, וכתוצאה מזה חלקם העלו עש עוד לפני פטירתו. כשנה לאחר פטירת האב, התקשרו הגבאים מספר פעמים לאלמנה וליורשים שיבואו לקחת את הספרים בדחיפות, שאם לא כן ימסרו זאת לאספן ספרים שכבר התעניין בהם ורוצה לקחת את הספרים. אף אחד מהיורשים לא עשה כלום בנידון והתעלמו מאזהרות הגבאים. לאחר כחצי שנה התקשרו שוב הגבאים לאלמנה בדחיפות ומסרו שתוך שבוע הם מוסרים את הספרים לאספן אלא אם כן נאסוף אותם מיידית. האמא האלמנה מסרה את ההודעה הזאת לבנים אך כולם התעלמו מחוסר עניין או משום שכל אחד היה עסוק בענייניו במשפחתו וכד', ורק אחד היורשים (ראובן) הלך ולקח את הספרים ברגע האחרון לבית האמא לפני שימסרו לאספן הספרים. עברו שנים, והספרים המשיכו והעלו עש במחסן האלמנה כשחלקם ממש נאכלו עד כדי כך שבחלק מהספרים אי אפשר היה לדפדף גם מפני שהדפים נצמדו זה לזה בגלל העש שעבר מדף לדף, וגם מפני שחלק מהדפים ממש התפוררו. ראובן נטל יוזמה והשקיע זמן וכסף כדי לטפל בכל הספרים האלו להסיר את העש ושיקם אותם. אפשר לומר בפירוש שאם ראובן לא היה לוקח את הספרים מבית הכנסת וכן אם לא היה משקם את אותם הספרים האלה, הם היו הולכים לאיבוד. לאחר מס' שנים נפטרה גם האלמנה. כעת לאחר מות האם דנים היורשים למי שייכים הספרים האלה. האם בטיפול הזה של ראובן הוא זכה בהם שהרי ללא לקיחת הספרים מבית הכנסת וללא טיפולו נגד העש לא היה נשאר מהם זכר, או שמא עדיין הספרים שייכים לכל היורשים. נשמח אם הרב יציין מקורות.
תודה רבה.
ראשית, אין עניין של בית הכנסת והיורשים, אלא עניין של היורשים בינם לבין עצמם. שנית, העובדה שהאלמנה לבסוף גילהת עניין בספרים, מעידה שלא התייאשו ולא הפקירו את הספרים. שלישית, אף שליורשים יש חלק בעזבון יחד עם האלמנה, ההתנהגות האדישה של היורשים, לגבי הצלת הספרים, אין בה כדי הוכחה מספקת שהם התייאשו או הפקירו את חלקם בעזבון, אלא יש יורשים שסומכים על מי מהיורשים שיתנדב לטפל בעניין, ובמיוחד אם האלמנה ז"ל היתה דומיננטית, יש להניח שסמכו עליה, מכל הנ"ל עולה, שאם היורשים תובעים חלקם בספרים הללו, ואם ראובן לא יוכל להוכיח שהם מחלו על חלקם בעזבון, יוכל הוא לתבוע מן העזבון, דמי טרחה וביטול זמן על כך שדאג להציל אבידה זו מתהום הנשיה.