ר' נהוראי יהב הי"ו, עמך הסליחה על האיחור, שנגרם בגין אבדן שאלותיך, ועתה משחזרת וכתבת שאלותיך והוספת עליהן, אשתדל להשיב.
1. איסור סיפוג יין מן החבית בשבת, הוא איסור מדרבנן שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, שמא יבוא לידי סחיטה. כלומר אע"פ שהוא רק מספג ואינו סוחט, מאחר ובימי חול, כשחבית נשברת ורוצים להציל את היין, אחת הדרכים שנהגו בהן היא סיפוג יין וסחיטתו לכלי אחר. וסחיטה כזו בשבת היא מפרק ולא מלבן, שהרי כשסוחטים ספוג שסופג ביין, תכלית אותה סחיטה להוציא את היין הספוג בספוג, משום שרוצים את היין, ולא משום שרוצים ללבן את הספוג, ועוד, שאין דרך ללמד בד שספוג יין, ביין. ולא עוד שכיבוס בגד ביין הוי טינוף, כפי שכתב מארי. ולכל הדברים האלה יסכים גם האו"ש. אולם בהלכה טז, כתב רבינו גזרת אחרת, איסור לדחוק מטלית או מוך וכיוצא בהן בפי האשישה (=של יין) וכיוצא בה כדי לסתמה, שמא יבוא לידי סחיטה. ובסחיטה כזו היין הולך לאיבוד, כי אין דרך לסחוט יין מן המטלית לצורך היין, כי לא הכניסוהו כדי לספגו ולסחטו, אלא רק כדי לסתום, ומפאת הדוחק, המטלית נסחטת, והיין היוצא בההיא שעתא הולך לאיבוד. וזה דומה לסוחט מטלית הספוגה במים, שהמים הולכים לאיבוד, אבל איסור סחיטת מים מן המטלית הוא איסור דאורייתא של ליבון. ולכן חז"ל אסרו סוחט יין מן המטלית לאיבוד, כמו במטלית שסותמים בה פי האשישה, היא גזירה משום סחיטת המים מן המטלית, וכדעת האוסרים שהובאה בשו"ע, או"ח, שכ, יח, ולא מטעמה. אלא לפי הסברנו בשיטת רבינו.
2. בשבת, כב, כא, כתב רבינו שלושה דינים, השניים הראשונים - היתר. השלישי - איסור. ואיסור זה הוא מדרבנן, כי בפרק זה כותב רבינו איסורים מדרבנן, וגם כתב במפורש, "אין פוקקין את הביב, כדי שירדו המים לבור, שמא יסחוט בעת שדוחק, שהרי הפקק שרוי במים". ופירש מארי, שם, אות מד, עמ' תפז, "הגג מלא מים. הגשמים יורדים. אין פוקקין את הביב (=שבתחתית החצר לרה"ר), כדי להפנותן (=את מי הגמשים שירדו מן הגג לחצר) לבור שבחצר. שמא יסחט בעת שדוחק את הפקק במים, מפני שהוא צריך לסתמו היטב". ואיןכאן בכלל דין תורה, כי אינו מעונין בכיבוס הפקק. רק בסתימה. ובהלכה טו, לא כתב רבינו בקבוק, אלא אשישה, שהיא בד"כ של יין, וכבר כתבתי לעיל, שהיא גזירה משום סוחט. הסברתי מדוע. אשר לניגוב כוסות לחים, בוודאי מותר כרדב"ז, ולא כמרן. והראיה שמותר להתנגב אחרי רחצה בשבת, כמו הכהן הגדול ביום הכיפורים.
3. כל שיש מים על גבי השולחן אין לנגבו בסמרטוט, גם כשיש לכלוך, כל זה גזירה מדרבנן שמא יסחוט. ואף שאין ליבון בכך. אין זה שונה מאיסור נתינת בד בפי האשישה, וכפי שהסברנו. ואם אין מקוה מים על השולחן, רק אפשרות שיש טיפות אחדות מפוזרות על השולחן, מותר. כמו ניגוב כוסות לחים.
4. איסור קינוח ידים המלוכלכות בטיט, במגבת, אינו אסור משום שמא יסחט בעת הקינוח. אלא משום שהוא עושה כדרך שעושה בחול. כלומר שדרך בני אדם לקנח ידיו המטונפות במגבת, ולאחר מכן מכבסים את המגבת. והגזירה היא אפוא, שע"י שמקנח ידיו המטונפות בטיט, במגבת, שמא ימשך ויכבס המגבת. אבל אסור לנגב גוף או מקום או דבר שהוא משופע במים גזירה שמא יסחט.
5. נראים הדברים, שכל שהדבר ידוע ומפורסם לרבים, שאין דרך בני אדם לכבס אותם בגדים בדרך של ריבוע, שאין איסור משום מראית עין, משום דבכהאי גוונא לא לגזור. אבל כל שאין הדבר מפורסם, וניכר לרבים כנ"ל, אף שרבים אינם מכבסים אותם, אסור, משום שלא חילקו בגזירה, שאין הגזירה ניתנת לשיעורים.
6. אכן לפי רבינו, בגד רטוב, אינו מוקצה, אלא שאסור לשטחו, מפני הרואים, אך מותר לפשטו ולתלותו במקומו. ואין גזורים שמא יסחוט, משום שספק אם יסחוט ולא איפתליה שנסחט.
7. אפשר שלפי רבינו אסור מדרבנן להשרות בגד מלוכלך במים, בשבת, גזירה שמא יסחט או יכבס, שהרי כך מעשהו בחול. אלא שעדיין צ"ע שרבינו לא זכר דין זה. וכנראה חז"ל לא גזרו. ואין לנו לגזור מדעתנו, אלא להורות שלא לעשות כן, מדרך הרחקה.
8. נראים הדברים שרבינו יסכים עם הרדב"ז. שהרי אדם שלא התפלל מנחה בע"ש, מתפלל שתי תפילות של ע"ש הראשונה חובת ערבית, והשניה תשלומי מנחה, אף שהנוסח שלה ערבית של שבת. אף ש"ץ ששכח להתפלל ערבית, ומתפלל שחרית בלחש, כחובתו לשחרית. ומתכוון שחזרת הש"ץ תעלה כתשלומי ערבית, יצא ואין זה משנה שיש בו קדושה וברכת כהנים, ששינוי הנוסח, אינו מעכב התשלומין, שהתשלומין כשמה כן היא רק תשלום, מעין כופר. ואע"פ שהוא מודה על התפילה בשביל כלל הציבור, ובשביל מי שאינו יודע מה בכך. שהרי יכל שלא להיות ש"ץ, ומשירצה להיות ש"ץ ונתכוון שחזרת הש"ץ תעלה לו כתשלומין, זה וזה עולה בידו.