שלום כבוד הרב!
1. מה הכוונה שחכמים אמרו על אנשים שעשו עבירות מסוימות ש"אין להם חלק לעולם הבא", מה ז"א האם זה בלשון גוזמא או כפשוטו, ואם כפשוטו מה קורה עם הנשמה (בלי לדבר במטאפורות) לדעת רבינו? ועוד, מה הטעם לומר על אנשים כאלה קדיש אם אין תרופה למכתם?
2. על מה מבוססת האמונה שלנו בקדושת הנ"ך (בניגוד לתורה שיש את הוכחות הכוזרי וכדו')? ור"ל מפני מה אני אנחנו מאמינים בדברים העל - טבעיים? ובזה שלא יכול להיות בספרים הללו טעויות (הן בנושאים היסטוריים והן בתוספות מאוחרות והן בשיבוש בנוסח ועוד ועוד), כי כמו שציינתי לעיל, אין לנו על הספרים האלה את כל הטענות החזקות לאמונה בחמשה חומשי תורה. ויותר מזה, אנחנו יודעים שבזמן בית שני היו עוד הרבה ספרים כגון אלו, ובסופו של דבר חז"ל הם אלה שהחליטו (!) מה ייכנס למקרא ומה יחשב לספרים החיצוניים.. האם רבנו התייחס לנושא?
3. מה הטעם למנהג המוזר לומר התרת נדרים לפני ראש השנה, ולומר שכל הנדרים השבועות החרמות וכו' שקיבלנו ונקבל על עצמנו בטלים הן בעבר והן בעתיד, ואחרי שבוע לפני יום כיפור לומר את אותו נוסח עוד פעם.. ולכאורה אם ההתרה (הכ"כ ארוכה) הזאת באמת תופסת, הרי שמספיק לאומרה פעם אחת בחיים, ושלום על ישראל! (ועוד בביה"כ שלנו נוהגים לאומרה פעם נוספת לפני חודש אלול)
תודה
1. כל מי שאין לו חלק בעולם הבא, נפשו נכרתת כריתות עולמים. לאלה לא מועיל קדיש. הקדיש מועיל, לפי המקובלים, רק למי שנידון ע"י ה' בעולם הבא, כדי לאפשר לו זכות בעוה"ב, וכדי להקל ממנו קושי הדין.
2. ב"ה, עמנו הוא עם של מסורת ועשייה, ומסורת שהיא מלווה בעשייה, היא הוכחה לאמיתות הדבר שלגביו יש מסורת, כי המסורת היא מכשיר הוכחה חברתי אנושי, גם לא לענייני דת, כמו שאומרים לאדם שפלוני בעל אמו, הוא אביו. וד"ל. והנ"ך, לא רק התורה, יהודי קראו בו תדיר, בכל הזמנים ובכל המקומות, חוץ מן ההפטרות, ונתחברו עליהם דרשות ופירושים, ואם חלילה היה ספק באמיתותם, לא היו מתקדשים, ולא היו נפוצים כפי שהם מקודשים ונפוצים, השווה ביניהם לבין הספרים החיצוניים, מדין עניין זה.
3. זהו מנהג קבלי עם מנהגים קבליים, לאו דוקא הלכתיים.
