המאמר שהפנית אליו הוא מושכל, חבל שהכותב מתבטא בציניות על היהדות, כאילו היא מיושנת ומאובנת. שאלת החיוב בצומות החורבן בימינו, היא לגיטימית וקדומה מאז זכריה הנביא, וגם בתקופה התלמודית כפי שהכתוב פירט. ושאלה זו העסיקה את חכמי ההלכה גם שלאחר התלמוד, ויש דעות לכאן ולכאן. עיין בהערתו של הר"י קאפח ז"ל על הרמב"ם, תעניות, ה, א, אות ב, שהרמב"ם, המאור הגדול, שינה דעתו שלוש פעמים. ודעתו האחרונה היתה שהגורם העיקרי, שעל פיו נקבע אם צומות החורבן הם מחייבים גם בימינו, הוא השלום. והשלום, האמור, הוא במשמעות שלימות רוחנית, דהיינו בנין בית המקדש. וכל עוד לא יבנה בית המקדש השלישי, צומות אלו מחייבים, וכשייבנה בית המקדש השלישי, הם יהיו לימי ששון ושמחה. עלניו לדעת, שתורתנו הקדושה היא נגד צומות, והראיה יש בה רק צום אחד מחייב, צום יום הכיפורים. והוא יום אחד בלבד, וכן על החורבן קבעו חז"ל ארבעה צומות, בגלל שהחורבן בא על אבותינו בשל עוונותיהם, והוא טרם נבנה, בשל עוונותינו. הצומות נועדו לגרום לכך שנחפשה דרכינו ונחקורה, ונשובה לאבינו שבשמים, לא למענו, אלא למעננו. אך לצערנו, טרם הגענו לכך. לא כולם צמים. ולא כל הצ מים מגיעים לתכלית האמתית של הצום. זאת ועוד, אף שזכינו בימינו לתקומת מדינת ישראל ולקיבוץ גלויות ולהפרחת השממה ועוד, ועלינו להודות לה' על כך, עינינו רואות ולא זר, שתקומה זו, שלא חרתה על דגלה את קדושת ירושלים והמקדש, ולא את מלכות בית דוד, היא תקומה חשובה לעצם הקיום שנו, אבל רחוקה מאוד מאוד מלהיות תקומה לאומית אמתית, שהרי אין אומתנו אומה אלא בתורותיה, ואין מדינת ישראל מדינה יהודית יהדותית אלא במשפט היהדותי שלה. ולצערנו, הרוב המכריע של תלמידי ישראל במדינת ישראל, מתחנכים בזרם הממלכתי, שאינו חינוך עפ"י התורה, ולכן מתחלפת להם הישראליות המערבית, ביהדות המהותית האמתית. ומשפט המדינה הוא משפט מערבי, לא משפט התורה, ובמסגרתו ניתנת לגיטימציה לחופש מדת ומיהדות, ולנורמות של זוגיות שהן מנוגדות לערכי היהדות, וכיוצא בזה. ואיני בא חלילה לקטרג, כי אני נמנה מבין המקרבים כל אח וןאחות בדרכי נועם. אך אני קורא לאחי ואחותי הדתיים, ושאינם דתיים, להתפכח, שאם לא נתפכח, חלילה, נמצא חלק גדול מבני עמנו הצעירים שיתבוללו כאן במדינת ישראל המתחדשת, ואין לומר בחו"ל. וכלום שבנו הלום כדי לעצב עם יהודי שהוא ככל הגוים המערבים, שמדבר בשפה העברית, עם צעיר פה וזעיר שם, ממסורת ישראל, שילכו וייעלמו במהלך הדורות?! לכן עלינו להתמיד בצומות עד שנתפכח, ונבין בחשיבות קדושת עמנו, וקדושת ארצנו וקדושת ירושלים, וקדושת המקדש, מכח קדושת תורתנו. עלינו להאמין בחזון, שעמנו שוב ישוב למהותו האמתית, לייחודו ולייעודו, להיות עם ייעודי וערכי, אור לעצמו ואור לאומות העולם, כי באין חזון יפרע עם, ובאין אמונה, תתפורר האומה. ברור שעלינו לעמול, בכל עת, כדי ליצור מודל חיים יהדותי מודרני שנוכל להציגו לאחינו המעוניינים, ובצדק המודרנה, אך טרם השכילו לגלות את החיבור הנפלא שיש בין היהדות והמודרנה. וככל שנעשה זאת בתבונה, ובדרכי נועם, כך נתקרב לימי השלום, דהיינו השלמות הרוחנית, שהוא המקדש, ואז ייהפכו ימי צומות החורבן לששון ולשמחה. נ"ב. עלינו לדעת היטב היטב, שאם אנו דורשים שמדינת ישראל תהיה מדינה יהדוית לעם היהודי, ואם חלילה, אין מטפחים את הזהות הלאומית התכנית, ערכי היהדות, אזי אנו עלולים לכרות את הענף של זכותנו על ארץ הקודש, כי רק בגלל ייחודנו הלאומי והמדיני, התנ"ך מעניק לנו את הזכות על ארץ הקודש. ובאין ייחוד לאומי יהדותי, לאור תורת ישראל, הזהות הלאומית שלנו תהיה בעיקרה עפ"י המכון הביולוגי, ומלבד שזהות כזו עלולה לתקרב לגזענות חלילה, היא חושפת אותנו בפני מקטרגינו, שאנו כובשים ומנשלים את אשר קדמונו, בתקופה האחרונה בארץ הקודש.