כתב רבינו, "ובכלל אזהרה זו (=לא תתגודדו) שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת, זה נוהג וזה נוהג במנהג אחר, שדבר זה גורם למחלוקת גדולה, שנאמר לא תתגודדו... מכח דברי רבינו קשה, לכאורה על כל העדות בישראל (ולאו דוקא על התימנים), שהן, לכאורה, כשני בתי דין או כשלוה בתי דין בעיר אחת, דבר שהוא אסור. הגר"י קאפח ז"ל, שם, אות לד, יישב הקושיא הנ"ל, שדברי רבינו מכוונים רק למנהגים, ולא לדינים, כי לגבי הדינים, חובה על אדם לנהוג על פי הדין שהוא סובר שהוא האמת, עד שביהד הגדול מכריע המחלוקת, או עד שמישהו ישכנע אותו, ממקורות תלמודיים היפך דעתו. ואין זה גדר ביטול ברוב, בהכרעות הלכתיות, אלא על פי משא ומתן תלמודי ענייני. וההכרעה לפי האמת, ועל פי ראיות תלמודיות. ומבלי לא לגרוע בדברי מארי ז"לך, הנני מוסיף הסבר, הרי עיר אמורה להיות אחידה בהתנהגות תושביה, בגלל מורי ההוראה שלה שמצווים לשמור על אחדות, ולכן היה בזמן המשנה והתלמוד, במקומו של ר' אליעזר, ובמקומו של ר' יוסי הגלילי, ובמקומו של רב ובמקומו של שמואל, שנהגו כקו אחיד. והעדות בישראל כדבריך, ובצדק, הן בכל הארץ ובכל העולם, ולאו דוקא בעיר מסוימת, ולכן אמרתי שכל עדה בכל מקום שהיא, היא במעמד הלכתי של עיר, כמובן במובן ההלכתי, לא הגיאוגרפי ולא המוניציפלי, ומשום כך אין קיומן של עדות שונות בעיר גיאוגרפית אחת עבירה של לא תתגודדו, זה במובן ההלכתי כל עדה היא כמו עיר בפני עצמה, וכל עיר, תושביה, נוהגים לפי המרא דאתרא, עד שהסנהדרין מכריעה הלכה לכל ישראל.